מלנכוליה אהובתי
מלנכוליה היא שמו של כוכב האמור לחלוף על פני כדור הארץ או להתנגש בו (תלוי את מי שואלים). ככזו, היא בעלת פוטנציאל השפעה הרסני על אטמוספרת כדור הארץ ועל החיים בו.
מלנכוליה היא גם שם המתאר אוסף תסמינים המהווים תגובה לפגיעה באטמוספרת הקיום האישי של הפרט ולשבר הנפער בו כתוצאה מכך.
סרטו של לארס פון טרייר נע בין האסון האסטרונומי לבין הטרגדיה של העצמי הפרטי. רמז לשני היסודות של התנועה הזו ניתן לראות כבר בסדרת תמונות הפתיחה המרהיבות: במובן הממשי, הן מהוות תיעוד של השלכות המפגש בין מלנכוליה וכדור הארץ. במובן הסמלי, הן ממחישות את האופנים בהן המלנכוליה מעכבת ומאטה את צעדיו של מי שסובל ממנה ומכבידה עליו.
תנועה זו אחראית בעיניי גם לכריכה של שני חלקי הסרט, הנראים כמו שני סרטים שונים, יחדיו לסרט אחד.
חלקו הראשון של הסרט, ג'סטין, עוסק בטרגדיה האנושית הפרטית. הוא מביא את שברה של ג'סטין, שנשמטה מהמטריצה האמפתית, לה נזקק כל בן אנוש לצורך קיומו. למרות שחתונתה של ג'סטין מעמידה אותה במרכז ההתרחשויות, כשהקהל הרב שבא להפקת הענק שאורגנה כולו נושא אליה עיניים, הרי שאיש אינו רואה אותה באמת, על חווייתה וצרכיה. בבדידותה הקיומית, כשהכוחות הנדרשים לה על מנת לשחק את הכלה המאושרת שהסובבים אותה מצפים לראות בה כלים, אנו עדים לתהליך קריסה והתפרקות מואצים של העצמי שלה. ההזדמנות שמספקת לנו החתונה להתרשם מהדמויות המשמעותיות הראשוניות בחייה – הוריה, מבהירה את הרגישות המקדמית עימה מגיעה ג'סטין לסיטואציה. עם אם ביקורתית ומרירה ואב נפקד, שאינו מצליח להיות עבורה גם נוכח בקשה מפורשת מצדה, נותרה ג'סטין בודדה, שסועה ונעדרת אבני היסוד החיוניים להתגבשותו של עצמי לכיד.
בניגוד לסרטיו רוויי האלימות של פון טרייר, הטרגדיה האישית שאנו עדים לה ב'מלנכוליה' מראה שדי בהזנחה על מנת ליצור השלכות הרסניות על נפש האדם ועל רוחו. מכאן שהמחויבות האתית שלנו כלפי הסובבים אותנו אינה מסתכמת בהימנעות מפגיעה מכוונת באחר - לדוגמא באמצעות כיבוד איסורי הדיברות הנוגעים ליחסים שבין אדם לזולתו, אלא שהיא מאתגרת אותנו להתעלות אל מעבר לקו נייטרלי או אדיש של יחסים ולפעול אקטיבית מתוך אחריות לכינונו של האחר ולהמשך קיומו.
חציו השני של הסרט, הקרוי על שם קלייר, אחותה של ג'סטין, עוסק באסון האסטרונומי המאיים לכלות את החיים על פני כדור הארץ. בניגוד לריבוי המשתתפים בחלקו הראשון של הסרט, חלק זה מבוסס על דמויות ספורות ומדגים מגוון של אופני התמודדות עם האיום, כלומר עם המוות הצפוי.
הצעה מעניינת אחת שמגיש הסרט נוגעת להשפעת המגדר על התמודדות עם לחץ ככלל ועם נושא המוות בפרט. ההתמודדות הגברית המוצגת בסרט היא באמצעות עשייה והתכוננות פרקטית לאסון העתיד לבוא. עם זאת, כשלא נותר עוד מה לעשות, ונוכח ממשותו ההולכת וגוברת של האיום, נעלמים נציגיו של המין החזק (לכאורה) ומותירים את הנשים להתמודד עם האימה לבדן. כך מתגלה המין החזק פיזית כמין הפחות חזק רגשית. הסבר אחד אפשרי לתופעה הינו שהלגיטימציה של נשים להראות חולשה ומתוך שכך, לחפש לעצמן מקורות תמיכה, פועלת דווקא בשירות חיזוק משאבי הנפש העומדים לרשותן בעתות משבר.
מחשבה נוספת לגבי ההבדלים המגדריים יכולה להיות קשורה להבדלים מגדריים במנגנוני ההגנה. הרעיון שחוסן נפשי קשור יותר לגמישות מאשר לחוזק, ושמצבו של מי שיכול להיות במגע עם הקשיים והאיומים ולתת לסערות לעבור דרכו במקום לכלות את משאביו בהתנגדות למצב או בהכחשתו הינו טוב יותר אינו חדש. מטאפורה מוכרת לכך מהווה הסיפור על עץ עבות וקנה השתולים זה לצד זה. עם בוא הסופה החזקה, העץ נעקר בסופו של דבר ממקומו, בעוד שהקנה, שגמישותו אפשרה לו להתכופף, נותר במקומו עם שוך הסערה.
כיוון אחר של מחשבה בנוגע להבדלים מגדריים בהתמודדות עם לחצים קשור לתפיסת המוות. האם חרדת המוות מאפיינת גברים יותר מאשר נשים? האם לנשים קל יותר לקבל את חלופיות החיים? האם כמי שחוות את פוטנציאל הבריאה ואת אי מימוש החיות מדי חודש בחודשו מצויות הנשים במגע קרוב וידידותי יותר עם רעיון המוות כחלק ממחזור החיים?
הבדלים נוספים בסגנון ההתמודדות ניכרים בין שתי האחיות. בעוד שקלייר, שהיוותה משענת עבור אחותה החולה, הולכת ומוצפת ע"י החרדה, הרי שג'סטין דווקא הולכת ומתחזקת. ניסיון להבין את התחזקותה של ג'סטין ממקד אותי בסצנה שמהווה, להבנתי, את התפנית במצבה ובהתנהלותה: שתי האחיות עומדות בחוץ, כשפניהן אל האופק בו נראים מצד אחד הירח ומצד שני מלנכוליה. ג'סטין, שהירח המסמל את המוכר והיומיומי אינו נוסך בה שום שלווה או ביטחון, מפנה את תקוותה לעבר מלנכוליה. היא צועדת לעברו ונשכבת על שפת נחל לאורו. הרגע הזה הינו רגע מכונן עבורה. נראה שדווקא לאורו של מלנכוליה, היא מצליחה לקבל את ההדהוד שזקוקה לו למלנכוליה שלה ואת האפשרות להיות כפי שהינה, בניגוד לצורך לשחק ו'להיות מאושרת' שהופנה כלפיה שוב ושוב על ידי סביבתה.
חוויה מכוננת זו וקבלת חלופיות החיים הנלווית לה מאפשרת לג'סטין להפוך למקור תמיכה לאחותה ולאחיינה וללוותם עד לרגע ההתנגשות. מרגשת במיוחד יכולתה להשיב לעצמה את יכולת המשחק, לחזור להיות 'דודה לוחמת הפלדה' עבור אחיינה ולייצר עבורו את האשליה שתאפשר לו להתמודד עם החרדה. בקטע זה בסרט, שהזכיר לי את מה שעושה האב עבור בנו בסרט 'החיים יפים', נשקפת דמותה של ג'סטין בשיא בריאותה ואנושיותה.