top of page
Search
avitalmer

כל החבר׳ה


מי נתן לה לנסוע לאילת לבד?

למה יש לה פרופיל בפייסבוק?

למה היא מתקשרת עם מבוגרים ממנה?

למה היא שותה? אסור לה עדיין ע״פ חוק...

מה היא לבשה?

למה היא נפרדה מהחברה שלה?


כל אלו ועוד שאלות שנשמעות ביתר שאת ביום האחרון, שבבסיסן האשמת הקורבן.

והמנגנון הזה, הו המנגנון הארור הזה, יש לו כוונה טובה.

אכזרי ככל שיהיה כלפי הנפגעות, המנגנון הזה אמור להגן עלינו, העדים.

הוא עושה זאת באמצעות יצירת מרחק בינינו לבין מעשי הזוועות.

הוא עושה זאת באמצעות יצירת אשליה של שליטה.

כי אם לא נתלבש כך וכך;

ואם לא נאפשר לבתנו המתבגרת לנסוע לאילת עם חברה;

ואם נאסור עליה לשתות;

ואם היא תמנע מקשרים עם גברים (בוגרים ממנה או אולי מוטב בכלל)

אז לנו (ולה) זה (לכאורה) לא יקרה...


אבל המנגנון הזה, שמיועד לספק לנו שליטה ולמעשה מספק רק אשליה, משאיר את הנפגעת כל כך בודדה.

בודדה ומשוכנעת שאל לה לתת אמון באף אחד, כפי שלימדו אותה מעשי הזוועה.


׳התגובה האנושית הטבעית למעשי זוועה היא לסלקם מהתודעה׳.

כך כתבה ג׳ודית הרמן כבר ב 1992.

במשולש הזה שקודקודיו הינם תוקף, קורבן ועד, התוקף דורש מאיתנו מעט כל כך: רק להסב את המבט, להתעלם, להיוותר פאסיבים.


בעוד שהנפגעת דורשת מאיתנו הרבה יותר: התמיכה בה משמעה

להסכים לפגוש את כל החרדות האיומות ביותר שלנו;

להסתכן בטראומטיזציה המשנית האורבת לכל מי שבוחר ללוות את מי שפגש את הרוע האנושי;

לאתגר את אמונות היסוד והשקפות העולם המהווים את הבסיס לקיומנו;

לזעוק את זעקתה;

למחות על העוול שנעשה לה;

לעשות ככל יכולתנו על מנת להוקיע מתוכנו את התוקפים ולמגר את התופעה.


אז במקום להתעסק במה היא לבשה, למה היא שתתה, ומי בכלל איפשר לה לגדול ולצאת מתחת לסינורה של אמה,

בואו נפנה את הזרקור *אליו* ונעסוק במה שחשוב באמת כדי למנוע את פרשת איה נאפה או אילת הבאה:


לא במי הרשה לה לנסוע/ לשתות/ לתקשר אלא במי לא הכין *אותו* כראוי לעולם ומדוע:

בהוריו העסוקים מכדי לראות את המפלצת שבנם הפך להיות;

במוריו שחומרי הלימוד חשובים להם יותר מחינוך והכנה לחיים;

במדריכי החוגים ותנועות הנוער ששמים דגש על פעילויות כיף יותר מאשר עוסקים בהנחלת ערכים;

באחיו הבוגרים, מדריכיו, מפקדיו שחולקים איתו סיפורי גבורה על טקסי הגבריות שלהם.


באיך אנחנו כחברה מביאים להפסקת תופעות אלה. ואיך אנו עושים זאת לא באמצעות כליאה של מיטב בנותינו כדרך היחידה להגן עליהן, אלא דרך השקעה שאינה פחותה בבנינו.

השקעה שתאפשר לנו לראות מה באמת הם גדלים להיות;

השקעה שתוודא ש׳מלח הארץ׳ המתהווה אינו יושב על תשתית מפוצלת המאיימת למוטט את האשליה בכל רגע.

השקעה שיש בה קולות גבריים דומיננטים, ברורים וצלולים, לא פחות מפעילות נשית, מבורכת וחשובה ככל שתהא.


בתמונה: יצירתה של ניקי דה סן פאל, אומנית ונפגעת גילוי עריות.

ואנשים שעומדים בתור...


56 views0 comments

Komentáře


bottom of page