אתמול בתור, בין לבין, ביום עמוס נורא:
- את יכולה להיכנס לפניי.
- באמת? את בטוחה?
- כן. מה כבר יש לי לעשות? לחזור הביתה ולראות טלויזיה? אמרה וחייכה חיוך רחב.
את המוני האנשים שחתכו, עקפו, נדחפו אי פעם בחיי שכחתי דקה אחרי התקרית המצערת.
את פניה חקקתי בזכרוני לעד.
