אתמול בתור, בין לבין, ביום עמוס נורא:- את יכולה להיכנס לפניי. - באמת? את בטוחה?- כן. מה כבר יש לי לעשות? לחזור הביתה ולראות טלויזיה? אמרה וחייכה חיוך רחב.את המוני האנשים שחתכו, עקפו, נדחפו אי פעם בחיי שכחתי דקה אחרי התקרית המצערת.את פניה חקקתי בזכרוני לעד.
