ערב חג. בדרך לארוחה משפחתית. מתקרבת למעבר חציה.
על סיפו עומד ילד צעיר, חובש כיפה. משולי חולצתו מגיחה ציצית.
עוצרת את הרכב. יוצרת קשר עין ומסמנת לו שהוא יכול לעבור בבטחה.
הוא מחייך חיוך שובה לב. מנפנף לעברי לשלום בעודו חוצה את הכביש. משיבה חיוך. מנידה לעברו את ראשי בברכה.
כה שונים זה מזו: בגיל, במגדר, במראה, באמונה.
ועם זאת, דומים: בשוויון נפשנו ביחס לשונות; בכבוד ההדדי; באפשרות לראות ולתקשר מעבר לפערים.
לוקחת אותו איתי להמשך הנסיעה. מחויכת. מציינת לעצמי כמה פשוט, טבעי, מכבד ונעים יכול להיות מפגש עם האחר. כל אחר.