12
 

הסרט 12 (2007) של הבמאי הרוסי ניקיטה מיכלקוב הינו עיבוד מחודש לסרטו של סידני לומט '12 המושבעים' (1957). עלילת הסיפור מתרחשת בין כותלי בית המשפט ברוסיה, כש 12 מושבעים דנים בגורלו של נער צ'צ'ני הנאשם ברצח אביו החורג שהיה קצין רוסי.

מיכלקוב, שגם משחק בסרט את ראש צוות המושבעים, השכיל ליצור סרט מרתק, מרגש ומותח – אתגר לא פשוט כלל וכלל בהתחשב בשני מאפיינים שעלולים היו להוות מגבלה ליצירתיות ולקצבה של העלילה: האחד, העובדה שהסרט כולו מתרחש בין כתליו של אולם התעמלות בבית ספר. השני, אורכו של הסרט והשימוש בזמן אמת, כשמאה וחמישים ותשע הדקות של הסרט מייצגות אחת לאחת את משך הדיון בגורלו של הנער.

המושבעים, המבקשים לסיים במהרה את המוטל עליהם ולשוב איש איש לענייניו מחליטים לפתוח בהצבעה. אחד עשר מתוכם מצביעים בעד אשמתו של הנער. מושבע אחד מסרב להצטרף להחלטה, שעל פי חוק אמורה להתקבל פה אחד. זאת, לא משום שהוא בטוח שהנער חף מפשע, אלא מתוך התנגדות לקבל החלטה כה הרת גורל כלאחר יד ומבלי לקיים דיון מעמיק בעובדות ובראיות שהוצגו בפני חבר המושבעים.

הסרט מעורר חשיבה ומעלה סוגיות עמוקות סביב נושאים שהינם, בעיניי, אבני היסוד של יחסים בין בני אנוש, הן ברמה הבינאישית והן בזו החברתית וביניהם: שיפוטיות, אמפתיה ואחריות חברתית.

סוגיית האחריות החברתית מהווה מעין מסגרת לסרט, כשלמרות שהיא שזורה בו לכל אורכו, היא מוצגת במלוא כובדה ומשמעותה בפתיחה ובסיום של הסרט. בעוד שבפתיחת הסרט משמעותה עולה מתוך תביעתו של אותו מושבע יחיד להקדיש מחשבה ותשומת לב ראויות בטרם הרשעת האחר, הרי שבסיום היא חוזרת מתוך תהיה לגבי השלכות ההחלטה על המשך חיי הנער, לא במובן הצר של מידת הצדק שמשקפת ההכרעה אלא במובן הרחב של ניסיון לדמיין את השתלשלות חייו העתידיים בין אם ישלח למאסר ובין אם ישוחרר. לא בכדי, כנראה, הסרט מסתיים בפתיחת חלון לציפור שנלכדה באולם ההתעמלות והעברת האחריות לגורלה – הבחירה אם להישאר או לצאת – אליה עצמה.

בבחינת השיפוטיות כלפי האחר עולה השאלה מהם הגורמים המשחקים תפקיד בקביעת התרשמותנו לגביו. במהלך המשפט נחשפו כל המושבעים בדיוק לאותם פרטי מידע לגבי הנער והפרשה. עם זאת, הפרשנות שניתנה לחומר שהוצג בפניהם תוך בחירה להדגיש פרטים מסוימים ולהתעלם מאחרים מדגישה את הסובייקטיביות האנושית ומזכירה לנו כי התרשמותנו לגבי האחר נקבעת בהתבסס על המאפיינים שלנו (השקפות עולם, ערכים, היסטוריה אישית, חוויות ייחודיות) לא פחות, ולעיתים אולי אף יותר, מאשר בהתבסס על מאפייניו שלו.

אחת העוצמות של הסרט, בעיניי, הינה שמיכלקוב אינו מותיר את הצופים כמתבוננים פאסיביים בשיפוטיותם של חבר המושבעים כלפי הנער, אלא מכניס גם אותנו לחוויה הרגשית העוצמתית של הטלטלות רגשית בין שיפוטיות ואמפתיה. כך, כשהזרקור עובר אט אט ממושבע למושבע, ניתן להיווכח באופן בו חשיפת טפח או טפחיים מההיסטוריה האישית של כל אחד מהמושבעים, הופכת גם את אלו שבהתייחסויותיהם מעוררים מידה כזו או אחרת של כעס והתנגדות לראויים לאמפתיה ולחמלה.

ובאנלוגיה לחיי היומיום, אפשר לחשוב על המעורבות בחייהם של הסובבים אותנו, בין אם באופן אקטיבי ובין אם בעדות בלבד, כהוויה מתמשכת של השתייכות לחבר מושבעים. גם אם ההחלטות היומיומיות שאנחנו מקבלים ביחס לאחר הן פחות הרות גורל וכבדות משקל, מעניין וחשוב לעצור לעיתים, להתבונן פנימה ולתהות – איזה חלק מההתרשמות שנוצרה בנו קשור לאחר? מה מעצמנו ניתן לראות בקביעה לגביו? האם הקדשנו מחשבה מספקת להבנתו או שמא מיהרנו לחרוץ את גורלו, ואם כן – מדוע? האם אני מודע להשלכות ההחלטה שקיבלתי לגבי האחר על חייו? ועוד...