אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין
 

                                        מגש הכסף – הצמידות הנוראה הזו
 
איחולי 'חג שמח' רבים שמעתי בימים האחרונים.
ואף לא התייחסות אחת ליום הזיכרון הניצב בשערי חגיגות יום ההולדת של המדינה.
כמו רק בי מהדהדת הצמידות הנוראית הזו, שגורמת למחנק שמקשה לברך חזרה בטרם יצא לו יום הזיכרון.
 
כניסתו של יום הזיכרון מרגשת אותי כל שנה מחדש: השירים ברדיו משנים אט אט את קצבם ואת תכניהם;קולות הקריינים והאינטונציה שלהם הולכים והופכים ממלכתיים, כשגוונים של רצינות ועצבות נשזרים בהם;בתי עסק נסגרים;נהרות של אנשים בחולצות לבנות מתכנסים למוקדים בהם נערכים טקסים. יש משהו מפעים בלחזות במדינה שלמה מורידה ווליום ועוצרת את ענייניה השוטפים לשם התייחדות עם חלליה.
 
לצד זאת, נדמה שהמהלך ההפוך, המתרחש אך שעות ספורות לאחר מכן, הופך קשה מנשוא משנה לשנה.
ההצדקה לצמידות הזו של הימים, הכורכת בתוכה את הציפייה ממשפחות שכולות כה רבות לדבוק בשמחת יום העצמאות במעבר דרסטי מן העיסוק הטקסי והרשמי בשכול, מובעת היטב בשירו של נתן אלתרמן 'מגש הכסף':
 
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל
 
שיר חזק, שהקראתו בטקסי יום הזיכרון נתפסת כחובה בלתי כתובה כמעט.
ועם זאת, עשרות שנים לאחר כתיבתו, נשמעות גם קריאות אחרות של אותו טקסט: קריאות המעלות תהיות לגבי הרלוונטיות של המיתוס על פיו מיטב הבנים נהרגו ונהרגים עדיין בשם קיומה של המדינה  גם במציאות של היום, המובחנת מזו של אז בערכים בהם מחזיקים אנשים, באופי המשימות הצבאיות ובנסיבות בהן מתרחשות המלחמות.
 
ואני, שוב נותרת חלוקה בתפיסתי לגבי הצמידות המשמעותית אך הנוראית הזו שבין שני הימים. משוכנעת שחשוב שנזכור על מה ולמה נפלו מיטב הבחורים מחד. מזדהה עם חוסר היכולת של המשפחות השכולות לתחום את ההשתתפות בכאבן ובסבלן לשעות ספורות כמעין קדימון לחגיגות יום העצמאות מאידך. ומעבר לכך, כואבת כל שנה מחדש וביתר שאת את אובדנם של חללים נוספים ואת המחיר הכבד מנשוא של ההתגלגלות חסרת האונים לכאורה במעגל הדמים האכזרי, האינסופי. 
 
ובעיקר – מבינה, שוב, שעוצמות התחושות וטלטלות המנעד הרגשי הזה הן, ככל הנראה, מסמלות אולי יותר מהכל את לב ליבה של המדינה הזו ומבטאות, בתמצית, את מהות הישראליות כולה.