באפילה
 

באפילה, הסרט הפולני המבויים על ידי אניישקה הולנד, הינו סרט קשה לצפייה. מבין הגורמים לקושי, לא ברור משקלו של מי כבד יותר: אוסף המראות הקשים והזוועות המתווספים להם אחד לאחת, כמו בוחנים את סף ההכלה של הצופה, או תחושת המחנק הנבנית ומתעצמת כתוצאה מהשהות הארוכה, ארוכה מדי, באווירת האפילה, הקור, הרטיבות והזוהמה.


ההתגרות של הסרט בסף יכולת ההכלה גורם לצופה בו לייחל להפסקה. הפסקה שתאפשר לעלות מתחתית קיומם של החיים על מנת לנשום אוויר ולראות אור יום, ולו לרגע קט. אך כשם שקבוצת היהודים שחיה במערכת הביוב בלבוב לא זכו לפריבילגיה הזו במשך זמן רב, רב מדי עד בלתי נתפס, כך גם הצופה נדרש להישאר מרותק לכיסא, נעול בתוך החוויה למשך זמן החורג מאורך סרט סטנדרטי.



הלימתו של שם הסרט לתוכנו הינה מדויקת. ראשית, האפילה הינה האפילה הקונקרטית השוררת בביוב שבתחתית העיר בתוכו שורדת קבוצה של יהודים למשך 14 חודשים. האפילה היא גם זו בה שרויה אירופה כולה במהלכה של מלחמת העולם השנייה. אך יותר מכל, האפילה הינה זו שבחסותה מתאפשר שלא לראות פני האחר. פני האחר, כפי שהפליא לכתוב עליהן עמנואל לוינס, הן המגנות עליו מפני פגיעה בו.

ואכן, קשה עד מאוד לראות את פניהם של היהודים, הנדחסים אחד אחרי השני למעמקי הביוב. דמויותיהם אף נותרות שטוחות למדי לאורך הסרט. היחיד שדמותו עגולה ואף הולכת ומתפתחת במהלך הסרט הוא הפולני ליאופולד סוחה, איש תחזוקה של מערכת הביוב העירונית ביום וגנב בלילה. כך, סיפורו של הסרט אינו סיפור ההישרדות של קבוצת היהודים בביוב, אלא סיפורו של ליאופולד, שזכה לתואר חסיד אומות עולם.  

התהליך שעובר ליאופולד הינו לב ליבו של הסרט. בתחילתו הוא גנב, הגונב מיהודים, וכשנקרית בפניו ההזדמנות להסתירם בביוב, כל שהוא רואה לנגד עיניו הוא אפשרות לרווח נוסף. בהמשך, הוא מתחבט בדילמה לגבי האפשרות להגדיל את רווחיו כתוצאה מהסגרתם לגרמנים. ואולם אט אט, הוא נכון לקחת על עצמו עוד ועוד סיכונים ותחת העמדה הפסיבית של העלמת עין מקיומם בביוב בתמורה לבצע כסף, הוא מתמקם בעמדה אקטיבית של הצלה וסיוע, תוך התגייסות למתן מענה ליותר ויותר מהצרכים העולים בקרב קבוצת היהודים, אותה הוא אף מכנה בסוף הסרט 'היהודים שלי'.

שינוי זה שעובר ליאופלד מבטא התמרה נפשית מהותית, שמתחוללת, להבנתי, כתוצאה מחיבור לגרעין העמוק של העצמי שלו. אותו גרעין שאפשרות המימוש שלו מושפעת כל כך מהנסיבות בהן גדל ומתעצב הפרט ומן המקום בו אנו חיים. מה ששוכן בעומקו של אותו גרעין עצמי פנימי הינו אידיאלים, המהווים תשתית לתכנית האב של מסלול ההתפתחות של הפרט. הגרעין העצמי הפנימי אינו כולל, לדוגמא, את הפוטנציאל להיות גנב. גנב הינו מופע מעוות של עצמי שכשל במימוש הפוטנציאל שבו בעקבות שבר שחווה בהעדר סביבה מזינה.

בהתבוננות זו, התהליך שעובר ליאופולד הינו תהליך משמעותי ומהותי הרבה יותר מאשר זה של התמודדות עם רגשות אשמה או הזדמנות לתיקון. התהליך הינו תהליך של התמרה, שהמופע החיצוני (חסיד אומות עולם) שנוצר בה מצוי בהלימה עם האידיאלים השוכנים בגרעין העצמי הפנימי. מצב זה מתואר על ידי הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט במאמרו 'על אומץ-לב' כ'מצב של איזון נרקיסיסטי שהושג באמצעות כינון מצב של הרמוניה שלמה בין העצמי הגרעיני לבין שאר האישיות'.

מתוך התהליך שעובר ליאופולד, הוא גם זה שבאמצעות אלומת האור של פנסו מוארות בחזרה פניהם של היהודים, ואל הדברים המהותיים המאפיינים אותם ואת צרכיהם אנחנו נחשפים דרך עיניו שלו. כך, לדוגמא, אנחנו למדים על מי שמוכן להסתכן על מנת למצוא את אחותה של אחרת, על מי שחשוב לו להסתיר את הכשל שלו להמשיך ולספק את הביטחון ליתר הקבוצה מכיוון שכספו אזל, ועל מה שזקוקה לו ילדה קטנה על מנת לחזור ולהפיח בעצמה ולו שמץ של חיוניות.

אחת התהיות שעברו בי במהלך הסרט נוגע לעיתוי שלו. מצאתי את עצמי מהרהרת לגבי הסיבות להוצאת 'סרט שואה' נוסף דווקא עכשיו. האם הסיבה הינה סיבה לא מהותית הקשורה לעיתוי בו התוודע התסריטאי אל סיפורו של ליאופולד? האם הסיבה קשורה לכך שאחרוני העדים החיים לזוועות מלחמת העולם השנייה הולכים ומתמעטים?

את הסיבה שלי מצאתי בסיום הסרט. 'אנחנו לא זקוקים לאלוהים כדי להעניש זה את זה' נכתב שם, בין כתוביות הסיכום. בפרפראזה על משפט קשה זה, אסכם את דבריי בכך שאנחנו גם לא זקוקים לאלוהים על מנת להטיב זה עם זה. וזוהי, בעיניי, קרן האור שקוטעת את האפילה. ובנוגע לעיתוי, נדמה שאין יום טוב יותר להתחיל בו מאשר היום הזה ממש.


 

אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין