להתראות סולו
נניח שאתם נהג מונית, ובאחת הנסיעות השגרתיות לכאורה, נוסע מזדמן היה מבקש להזמין נסיעה מיוחדת לעוד שבועיים. יעד הנסיעה הינו פסגת הר ממנה הוא מתכוון לקפוץ אל מותו.
מה הייתם עושים?
זה בדיוק מה שקרה לסולו, מהגר מסנגל שחי בצפון קרוליינה במפגשו עם וויליאם, גבר דרומי לבן וקשוח.
סרטו של רמין בחראני, שזכה בפרס פיפרסקי בפסטיבל ונציה 2008, פורש את מערכת היחסים המיוחדת והמרגשת הנרקמת בין השניים, המהווה מפגש בין גזעים, צבעים, גילאים ואף תקופות. האחד, צעיר, שרוב חייו לפניו, המתאמץ לסלול לעצמו ולמשפחתו המתהווה דרך בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. השני, לעומתו, מביט על ימיו ההולכים ואוזלים, כשהוא למוד אכזבות וחרטות.
הסרט מעלה סוגיות פילוסופיות, אתיות ואנושיות רבות חשיבות וערך. המהותית והחשובה מכולן בעיניי היא שאלת העמדה בה עלינו להתייצב נוכח הצהרתו של אדם על כוונתו לסיים את חייו. האם זכותנו להתערב? או אולי ההתערבות במצב זה הינה בגדר חובה? נדמה שסוגיה רחבה זו כוללת שאלות משנה מורכבות. האם בחירה כזו של אדם הינה בגדר בחירה חופשית? עד היכן מרחיקה לכת אחריותנו כלפי אדם אחר?
סוגיה נוספת מעניינת שהסרט מעלה הינה השאלה לגבי הגורמים לטעם בחיים. מהו הגורם שבהעדרו החיים מאבדים מטעמם? לחילופין, מהו הדבר שהופך את החיים לראויים לחיותם? האם מדובר במימוש עצמי? הישגים? חוויות? זיכרונות? קשר אנושי משמעותי?
נושא נוסף שאפשר לתהות לגביו לאורך הסרט הוא האופן בו כוונת אובדנות ומשאלת מוות של האחר משפיעים עלינו. האם ניתן לגלות אמפתיה להצהרה שכזו? או שמא היא תוקפת אזורים בנפשנו שחובה עלינו להרחיקם מהתודעה חזרה במהרה בשל השפעתם המערערת על הסדר הפנימי בעצמנו? שאלה רלוונטית נוספת נוגעת לאופן בו מיישבים את המתח שבין הרצון להתקרב מתוך אחריות כלפי האחר לבין החובה לשמור על עצמנו מפני התקשרות לאדם שמאיים לעזבנו?
על שאלות הרות גורל וכבדות משקל אלו, קשה להשיב תשובות ברורות, חד משמעיות ועקביות לאורך זמן ונוכח מצבים משתנים. עם זאת, נדמה שמדובר בנושאים שמחייבים אותנו לרדת למהות העמוקה והבסיסית ביותר שלנו כבני אנוש, שלהרהור בהם יש ערך בפני עצמו.