על אבחנות והבנות:
אישית, אני מאוד לא אוהבת אבחנות פסיכיאטריות. כמאמינה גדולה בסובייקטיביות של האדם, קשה לי עם כל דבר שמכניס אנשים לקטגוריות כאלה ואחרות בתהליך רציונאלי קר, שאינו מותיר מקום לחוויה הייחודית של האדם.
כמובן שאני מודעת לחשיבות האבחנות כצעד מקדים לקביעת הטיפול המתאים במצבים מסוימים.
ועם זאת, אני מעדיפה הבנות על פני אבחנות. כשב 'הבנות' כוונתי להבנת הגורמים והנסיבות שהביאו אדם מסוים למצב של כאב, סבל או חוסר שביעות רצון, המבוטאים על ידי תופעות כאלה ואחרות ופוגעים באיכות חייו, בתפקודו ובתחושות המימוש העצמי וההגשמה שלו.
מכיוון שנשאלתי לגבי 'הפרעת אישיות גבולית' ארחיב את ההתייחסות באמצעות השימוש בה למרות שניתן להכיל אמירה זו על אבחנות פסיכיאטריות רבות נוספות.
בשל השונות והסובייקטיביות המאפיינות את ההוויה האנושית, אוסף המאפיינים המוכנסים תחת האבחנה 'הפרעת אישיות גבולית' ('בורדרליין') אינו אומר הרבה בעיניי, היות והתופעות המתוארות באבחנה יכולות להיגרם בשל מצבים שונים. מכאן שראוי שגם ההתייחסות לתופעות אלה בטיפול תהא ייחודית ומותאמת לכל מטופל שיתאר אותן כמאפיינות אותו וכפוגעות בשביעות רצונו, באיכות חייו או בתחושת המימוש העצמי שלו.
אמנם נשאלתי לגבי המידה בה אני מאמינה ב 'הפרעת אישיות גבולית'. עם זאת, מבחינתי, השאלה הקריטית אינה שאלת אמונה, אלא השאלה האם ובאלו מצבים אבחנה של מטופל כ 'הפרעת אישיות גבולית' (או כל אבחנה אחרת) תהיה בשרות המטופל באופן שיצדיק את מתן התווית על ההשלכות הנלוות לכך.
על הפרעות:
אבן שושן מגדיר 'הפרעה' כ: "מניעה, שימת מכשול, גרימת בלבול, שיבוש". החלק האחרון של ההגדרה (המודגש) מביע לדעתי במדויק את המשמעות של המושג באנגלית - disorder - משהו שיצא מסדרו, השתבש, התבלבל...
נדמה שלפחות חלק מהותי מהרתיעה מהשימוש במושג זה קשור בהחלט לאסוציאציות למצבים בהם משתמשים בשורש לתיאור מצבים קיצוניים יותר.
אז אולי טוב לפעמים להזכיר ולזכור ש 'מופרע' הוא קודם כל משהו שהשתבש בו סדר מסוים, וש 'הפרעה' במובן הפסיכיאטרי הנה בראש ובראשונה חריגה מנורמה ששכיחותה באוכלוסייה חושבה באופן סטטיסטי.
הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID):
הפרעת זהות דיסוציאטיבית הינה אחת מההפרעות הדיסוציאטיביות.
שינוי שמה של ההפרעה, שנקראה בעבר הפרעת ריבוי אישיויות או הפרעת אישיות מרובה (MPD), בא להדגיש את ההבנה הנוכחית לגביה הגורסת שאין מדובר באישיויות שונות, כפי שחשבו בעבר, אלא בחלקים/ היבטים שונים של אותה אישיות.
כמובן שחלק ממורכבות האדם (הנורמטיבי) משמעותו היבטים/ פנים שונים באישיות. תיאוריית מצבי האגו (ego state theory) מטיבה לתאר זאת. ההבדל בין הנורמטיבי לפתולוגי טמון, אם כן, במידת האינטגרציה בין החלקים ו/או במידה בה מצבי האגו השונים נמצאים בקשר זה עם זה.
כיום, ההתייחסות לדיסוציאציה ככלל הנה כתכונה שאינה דיכוטומית (קיימת/ נעדרת בפרט מסוים) אלא כנעה על רצף בין חוויות דיסוציאטיביות שכיחות ויומיומיות המופיעות באוכלוסייה הכללית, לבין מצבים קיצוניים יותר כגון הפרעת זהות דיסוציאטיבית.
השקפה זו דומה, לדוגמא, להתבוננות בתנודות במצב הרוח, שיכולות לנוע אף הן מעוצמות מתונות, הנצפות בכלל האוכלוסייה ועד הפרעת מצב רוח דו קוטבית.
אישית, אני סבורה שתפיסה כזו, המייחסת את החריגות לעוצמה ולא לאיכות, לא רק שהנה מדויקת יותר אלא שהיא נושאת איתה משמעויות חשובות של קרבה, קבלה ואופטימיות. זאת משום שהיא מאפשרת להחליף התבוננות חיצונית, מנוכרת, ביקורתית ומתייגת במבט אמפתי וחומל מבפנים.
הפרעת זהות דיסוציאטיבית והתעללות בילדות:
עקרונית, ההבנה הרווחת לגבי הפרעת זהות דיסוציאטיבית (וכלל ההפרעות הדיסוציאטיביות) הנה שמקורה בטראומה כלשהי.
נתונים עכשוויים לגבי הנושא מראים כי ביותר מ 95% מהמקרים של DID יש התעללות/ הזנחה קשה מדווחת, ולעיתים קרובות גם מתוקפת בילדות.
חשוב להפריד לצורך העניין בין DID, שלא ידוע כיום על מצבים אחרים שיוצרים אותו, לבין תופעות דיסוציאטיביות שונות המופיעות גם באוכלוסיה הכללית ואינן קשורות בהכרח לרקע טראומטי.
מכיוון שהפרעות אלה מערבות מנגנונים שונים המשפיעים על תהליכי זיכרון, קשה לראות כיצד ניתן להוכיח (מחקרית) את קיומה של ההפרעה בהיעדר זיכרון של טראומה. כלומר, מבוגרים רבים חיים עם ההפרעה כשזיכרון הטראומה שבעקבותיה היא נוצרה אינו נגיש להם, לפחות עד שלב מסוים בחיים, כשהדיסוציאציה מובנת כמנגנון המאפשר להרחיק את הטראומה מהמודעות.
כשאני איני עצמי - מהי דפרסונליזציה (דה פרסונליזציה)?
המאפיין העיקרי בדפרסונליזציה הינו תחושה מתמשכת או חוזרת של ניתוק או ניכור מהעצמי. אנשים הסובלים מהתופעה מדווחים שהם חווים את עצמם כחיים 'על אוטומט' ו/או כמצויים בתוך חלום או סרט. לחוויה זו נלווית, לעיתים קרובות, תחושה שהפרט אינו נמצא בתוך גופו או שחלקים מסוימים מגופו אינם שייכים לו, ושהוא מתבונן על חייו ככלל או על מצבים מסוימים בהם הוא נמצא מבחוץ. גם חוויות פנימיות נפשיות כגון מחשבות, רגשות וזיכרונות נתפסות, פעמים רבות, כמנותקות מהעצמי ותיתכן גם חוויה של נתקים בתפקודי הקשב והריכוז.
מאפיינים שכיחים נוספים הקשורים לדפרסונליזציה הינם תסמינים של חרדה, דיכאון, מחשבות אובססיביות, דאגות הקשורות לגוף והפרעה בתחושת הזמן. נוכחותם של תסמינים אלו לצד הקושי האופייני לתיאור חוויית הדה פרסונליזציה גורמים לכך שבמקרים רבים עובר זמן רב עד לאבחון התופעה ולקבלת מענה טיפולי הכולל התייחסות גם אליה.
קשיים נוספים שמתפתחים לעיתים קרובות קשורים לפן הבינאישי והחברתי בשל הפגיעה העמוקה בתחושת השייכות וביכולת להיות מובנים על ידי אחרים שאינם חווים תופעות דומות.