לארס והבחורה האמיתית – על כוחה המרפא של הנפש
 

לארס הינו בחור שקט ומופנם, הגר במוסך הצמוד לבית אחיו וגיסתו, וממעט לתקשר עם הסובבים אותו.

ערב אחד, הוא מפתיע את אחיו וגיסתו בבקשה להכיר להם את חברתו. חיוכם, המבטא לשבריר שניה ניצוץ של תקווה ואופטימיות, מתחלף עד מהרה בבעתה כשהם מגלים שמה שלארס רואה כחברה הינו בובה אנטומית בגודל אדם.
 
מרגע זה, ניתן לפצל את העלילה לשני נתיבים, המובחנים זה מזה בתגובת הסביבה ובתרומתה לתהליך הנפשי העובר על לארס. הנתיב הראשון מאופיין בתפיסה אשר אקרא לה רחוקת חוויה. ככזה, ההתבוננות שהוא מספק לגבי לארס הינה כעל אדם שאם עד כה נתפס כמוזר, מתבודד ותמהוני, הרי שעכשיו מצבו הנפשי הולך ומחמיר והוא מאבד את שפיותו. התבוננות זו עלולה להפוך את לארס למטרה ללעג ולדחייה ולהגביר את בדידותו.
 
הנתיב האלטרנטיבי לעלילה מוצע על ידי רופאת העיירה באומרה שיש סיבה לכך שביאנקה (השם שלארס העניק לחברתו) נמצאת בעיירה ובהמלצתה לאחיו ולגיסתו לשתף פעולה עם הדלוזיה שלו. המילה דלוזיה (או הזיה) בה משתמשת הרופאה בניסיון לתווך בין לארס לבין סביבתו הקרובה מהווה בעיניי שארית של הנתיב הראשון המייצג התבוננות רחוקת חוויה. בנתיב השני, המספק הזדמנות להתבוננות שונה, קרובת חוויה, הייתי מנסחת את המלצת הרופאה כהזמנה להשתתף במשחק של לארס.
 
במחשבה על משחק במושגיו של הפסיכואנליטיקאי ויניקוט, הרי שהיכולת לשחק מהווה עדות לבריאות נפשית. היכולת לשחק משמעה האפשרות להיות ולפעול במרחב בו מתרחש המשחק - מרחב הביניים של החוויה, המצוי בין העולם הפנימי לחיצוני, בין הדמיון למציאות, בין הפרט לבין זולתו. יכולת זו, המתפתחת בילדות בתנאי התפתחות נורמטיבים, נשענת על השימוש באובייקט מעבר - חפץ ממשי שנועד לסמל את האם הנעדרת ומהווה בסיס להתפתחות היצירתיות והמשחק המאפשרים את ביטויו של העצמי ואת התפתחותו המתמשכת.
 
בהעדר אם, ונוכח אב שהלך ודעך ואח שעזב את הבית בשם בריאותו הנפשית שלו, נותר לארס עזוב לנפשו וחסר התנאים הסביבתיים הנדרשים להתפתחות תקינה ונורמטיבית. בנסיבות אלו, הכוללות חוויות רבות של אכזבות ונטישות מצד אחרים משמעותיים, נראה שלא נותר לו לפרט אלא להתכנס לתוך עצמו ולהתבודד על מנת להימנע מחוויות דחייה ונטישה נוספות. התבודדות זו אמנם מונעת פגיעות נוספות, אך היא מעצימה את החסך בחומרי ההזנה החיוניים כל כך להתפתחות העצמי המתקבלים באמצעות קשר עם אחר. על רקע זה, ניתן להבין את ההזיות המתפתחות בתנאי עזובה וחסך קיצוניים כניסיון נואש של העצמי להוסיף ולקיים את עצמו ולהימנע ממוות נפשי באמצעות פיתוח עולם פנימי עשיר, מגוון ומלא גירויים, שנועד לפצות על השיממון המציאותי.

לגבי הסיבה להפצעתה של ביאנקה בחייו של לארס בעיתוי המסוים אפשר להעלות השערות מספר: יתכן שחיזוריה העקשניים של גיסתו אחריו הגיעו לסף בו המיסו חלק מהשכבות בחומה בה ביצר את עצמו;אולי זה הריונה ההולך ומתפתח שהציף בלארס את אובדן אמו;ואפשר שהדבר קשור לעניין שמגלה בו הבחורה החדשה במקום עבודתו, המתמקמת כמי שמבטה בו חורג מהמבטים בהם הורגל. יתכן ששילוב הנסיבות כולן הוא שמאפשר ללארס לסגת לאזורי הטראומה שחווה בעבר ולספק לעצמי הפגוע שלו הזדמנות נוספת לחבור למרחב הביניים ולאובייקט המעבר, כגשר להתערות עתידית רבה ומשמעותית יותר בסביבתו. במובן זה, ניתן לראות את השימוש שעושה לארס בביאנקה לא כעדות לתהליך של אובדן שפיותו אלא כמאמץ מכוון של העצמי שלו לרפא ולשקם את עצמו.
 
הסרט מספק בעיניי הזדמנות להתבוננות מעמיקה על מגוון תופעות ומצבים אנושים ולהרהורים בסוגיות כגון: האם התבודדות הינה בחירה או כורח, האם סימפטום הינו בעיה או פיתרון, מהם התנאים בהם יוכל עצמי פגוע לשקם את עצמו ועד כמה קריטית התייחסות הסביבה להצלחתו.

 

© 

אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין