אם אין בשר, תאכלו אורז 
מחשבות בעקבות צפייה בפרקיה הראשונים של סדרת הדרמה 'שביתה'
 

במפעל שמנים פרטי בירושלים, תוארה של הממונה על העובדים הינו 'סמנכ"לית כח אדם'. לא 'סמנכ"לית משאבי אנוש' אם כי 'סמנכ"לית כח אדם'. לכאורה, מדובר בתארים שונים לאותו התפקיד ממש. למעשה, הבדל סמנטי זה מהווה ייצוג סמלי לתהום העמוקה הפעורה בין עובדי המפעל והנהלתו. תפיסת העובדים ככח אדם, באנלוגיה לכח סוס, מכתיבה עיסוק קר ומכני במדידת ביצועים ותפוקה, עד כי לא נותר בו באדם זכר לאנושיותו. בניגוד לכך, ארגונים שמשכילים להתייחס לעובדיהם כאל משאב אנושי, מכירים בצורך לשמר ולטפח את הפרט מתוך הבנה שהוא מהווה משאב ארגוני מרכזי ויקר ערך.

כשנשאל על ייחודיותה של הסדרה בראיון שנערך במעמד השקתה, אמר הבמאי, רני בלייר: 'אם עד היום עסקנו בעיקר בפסיכולוגיה ובתהפוכות נפש האדם, הסדרה הזו היא סדרה אקטיביסטית. התפקיד שלה הוא לעורר. התפקיד שלה הוא להפוך את העולם הזה לעולם יותר טוב'. בעיצומו של קיץ שני של מחאה חברתית, נראה שעבודתו על הסדרה, שהחלה לפני כחמש שנים בעקבות צפייה בסרט תיעודי הנושא את אותו שם, היתה בבחינת תחזית של התפשטותה של תופעה מקומית לעבר המרחב החברתי הכולל.
 
מבלי לערער על ייחודיות זו, ברצוני לטעון כי הטיפול ברמת המקרו/ החברה, אינו עומד בניגוד לעיסוק בפסיכולוגיה ובנפש האדם אלא נבנה כנדבך נוסף עליו. הסדרה 'שביתה' בהחלט עוסקת בפסיכולוגיה ובתהפוכות נפש האדם ראשית מן הטעם הפשוט שלא ניתן להבין תהליכים קבוצתיים וחברתיים מבלי להתעמק בנפשו של הפרט. כך, למעשה, גם מתחילה הסדרה כאוסף של סיפורים אנושיים קטנים: עובד שבתו הקטנה אך נולדה ומחבריו נמנע לברכו ולשמוח בשמחתו כמיטב המסורת, עובד שנפגע כתוצאה משילוב של עייפות יתר עם ליקויים בטיחותיים, מחלוקת בין מנהלי עבודה שונים לגבי האופן בו יש להתייחס לעובדים. סיפורים אלו משתלבים לכדי פסיפס המטיב לתאר את האווירה במפעל, כשחוויות העלבון, ההשפלה והעוול המצטברות מהוות קרקע להתאגדות העובדים.

האופן הנוסף בו הסדרה עוסקת בפסיכולוגיה ובנפש האדם טמון בכך שהיא נוגעת בשאלות יסוד לגבי נפש האדם וביניהן – מהי נפש האדם? מהם החומרים והתכנים השוכנים בה? מה מניע את הפרט? מה טיב האינטראקציה שלו עם סביבתו? שאלות אלו מצויות בבסיסן של התיאוריות הפסיכואנליטיות השונות, והתשובות עליהן משקפות מגוון הבנות לגבי טבע האדם, אופני התפתחותו, הנסיבות בהן מתפתחת מצוקה או פתולוגיה והתנאים הנדרשים על מנת לזכות מחדש בבריאות נפשית, המוגדרת אף היא באופן שונה במודלים תיאורטיים שונים.

'אין תינוק בלי אמא' אמר הפסיכואנליטיקאי ויניקוט ובכך הגדיר תפיסה חדשה של היחסים בין הפרט לבין סביבתו. לא עוד סביבה כנתון קבוע – המציאות – שעל הפרט להסתגל אליה ולהתאים את עצמו לחוקיה ולדרישותיה, אם כי סביבה שנושאת באחריות להתפתחותו של הפרט ולמצבו. על פי גישה זו, המקור לביצועיו הירודים של העובד טמון לא בתכונות אישיות דוגמת עצלנות או מוסר עבודה ירוד, אלא בכך שהתנאים הסביבתיים המסופקים לו אינם מאפשרים לו לבטא את יכולותיו באופן מיטבי. עובד לאחר משמרת כפולה ו/או מבלי שקיבל את מנת החלבון הדרושה לגופו אינו יכול להיות חד וערני דיו על מנת לבצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר, תוך תשומת לב לבטיחות ולזהירות המתחייבות מעבודתו.

סוגיה נוספת השנויה במחלוקת בין התיאוריות השונות לגבי נפש האדם הינה השאלה מה מניע אותו. על פי המודל הסטרוקטורלי של פרויד, האדם מונע מדחפים, המיוצגים על ידי האיד, כשמשימת חייו המתמשכת של האגו הינה פתרון קונפליקטים ותיווך בין דחפים ארכאים אלו לבין עקרונות המוסר והסדר החברתים המופנמים בסופר אגו. על פי גישה זו, ההתפרצות שאנו עדים לה במפעל הינה ביטוי לדחף המניע את האדם ולשיבוש באיזון בין רשויות הנפש השונות.

קוהוט, לעומת זאת, רואה את האדם לא כמי שמונע על ידי דחפיו אלא כמי שנמשך על ידי אידיאלים המתווים את דרכו. במצב אופטימאלי, בו המסגרת/ חברה שאנו חיים בה פועלת בהלימה עם אידיאלים אלו, קיומו של הפרט יכול להתנהל בלא הפרעה. עם זאת, כאשר נפערת תהום בין ההתנהלות הסביבתית שהפרט מצופה לציית לה לבין האידיאלים השוכנים בנפשו, הרי שהוא הולך ומאבד את האיזון הנרקיסיסטי שלו.  על פי תפיסה זו, ההתפרצות אינה ביטוי פתולוגי המעיד על שיבוש והפרה במנגנוני הנפש אלא נובעת ממאמץ להשיב את האיזון הנרקיסיסטי על כנו באמצעות חבירה לעצמי הגרעיני ופעולה המוכוונת על ידי האידיאלים השוכנים בו – נאמנות, חברות, צדק ואחריות כלפי האחר.

נושא נוסף המבחין בין הגישות הינו שאלת תוקפנותו של האדם. בעוד שהמודל הפסיכואנליטי הקלאסי רואה תוקפנות כמאפיין מולד ואינהרנטי לקיום האנושי, התיאוריה הקוהוטיאנית רואה את זעמו של אדם כתגובה לכישלון נחרץ ובוטה של הסביבה להכיר בקיומו של הפרט ובצרכיו. האדם אינו נולד זועם כאחד מהיבטי העצמי שלו אלא הופך לכזה נוכח חוויה מתמשכת של עלבון, זלזול, ביטול והשפלה. הדרך האפקטיבית, אם כן, להתמודד עם זעמו של עובד (וגם עם זה של מגזר או עם) אינה טמונה בהפעלה של יותר כח - דבר המנציח ומחזק את תחושות העלבון וההשפלה ומגביר את הזעם שהן מעוררות, אלא בהקשבה למחאתו מתוך הכרה בקשר בין התנהלות הסביבה לבין מצבו ונטילת אחריות על מצוקתו.  

למרבה הצער, במפעל השמנים הירושלמי הפרטי אין הקשבה שכזו. יחסה של ההנהלה לעובדים, כפי שהוא משורטט בפרקי הסדרה הראשונים, תואם יותר לאטימות ההנהגה למצוקותיו של ההמון שמייצג בולט שלה מהווה המשפט שכותרת דבריי הינה פרפראזה עליו – 'אם אין לחם, תאכלו עוגות'. סופה המר, כפי שנרמז בהשקה של הסדרה וכפי שניתן לראות בסרט התיעודי עליו היא מבוססת, כבר כתוב וידוע. עם זאת, סופן של מחאות רבות אחרות עדיין פתוח לשכתוב יצירתי ואמפתי.