האישה ששרה – כמה הם אחד ועוד אחד?
 

סרטו של הבמאי הקנדי, דני וילנב, חובק מספר רבדים: ניתן לראות בו דרמה פוליטית, על מלחמת אחים עכורה מדם ממנה יוצאים כולם נפסדים; זווית אחרת חושפת את מעמדן הנחות של נשים בחברה הערבית;אופן התבוננות נוסף מציע את הטרגדיה האישית והמשפחתית כעומדת במרכז העלילה.
 
שאלה מרכזית שעולה במהלך הסרט הינה השאלה כמה הם אחד ועוד אחד? בניסוח אחר, השם במרכז את השלם, אשאל כמה שונים יכולים להיות חלקיו של אותו אחד? ניסיון האנושות וההבנות הפסיכולוגיות לגביו מראים שבתנאי טראומה ואלימות קיצוניים, נוטה הנפש להתפצל כתוצאה מחוסר היכולת לשאת את עוצמת השונות בין היבטים סותרים של החוויה וההוויה. מבין זוויות ההתבוננות השונות, ברצוני להתמקד בנפש השסועה של הפרט, על נסיבות החיים הבלתי אפשריות שנחרטו בה ופצעו אותה שוב ושוב ועל מעגל ההשלכות ההולך ומתרחב ונפרש נוכח הצורך לתמרונים וירטואוזים בשירות ההישרדות.
 
סימון וז'אן, תאומים בלתי זהים, מוזמנים ע"י נוטריון שהיה גם המעסיק של אימם לקריאת צוואתה. צוואתה של האם מרעידה את האדמה שעליה ניצבות רגליהם ושולחת אותם למסע בעקבות שורשי הווייתם. תגובותיהם של השניים מייצגים את הקונפליקט הראשון: הקונפליקט בין הידיעה להדחקה ובין הזיכרון להדחייה אל מחוץ לתודעה, מתח קיומי אינהרנטי בחייו של מי שחווה טראומה. 'יש דברים שעדיף לא לדעת', מזהיר אחד ממקורות המידע שפוגשת ז'אן במסע בעקבות חיי אימה. 'אני חיה את זה' היא משיבה לו ובכך, מעלה טיעון כבד משקל בעד הידיעה – האפשרות להשתחרר ממטענים רגשיים כבדים ומהשפעותיהם על החיים בעקבות המשגתם ועיבודם. הדבר הנוסף שמזכירה לנו ז'אן באותה אמירה הוא את מעבר החומרים הרגשיים בין הורים לילדים גם בהיעדר המשגה ודיבור מובנים אודותם, ואת הזרמים הגועשים הניכרים במשפחות ששקרים וסודות מהווים בסיס משמעותי בהווייתן.  
 
פיצול נוסף בתגובות התאומים מתבטא בחווייתם את אימם ובנקודת המבט של כל אחד מהם עליה: סימון, הרואה את אימו כמטורפת ומבקש, לפחות במותה, לקבור אותה כ'אדם נורמאלי' ובכך להכניסה לתבניות החברתיות המקובלות. לעומתו, ז'אן מזדהה עם אימה, עד למידה של טשטוש ההבחנה ביניהם, המועברת בסרט בתחושת תעתוע קלה התוקפת את הצופה עם הגעה לכל אחת מתחנות המסע, כשלא ברור האם מה שרואים הוא את הבת המתחקה על עקבות אימה או פלאשבק של חיי האם עצמה. הפער בין התבוננות רחוקת חוויה להתבוננות קרובת חוויה ניכר גם בשמות השונים שניתנו לסרט במקור וכאן בארץ: במקור נקרא הסרט 'הצתת אש' – שם המתמקד בזוועות ושם אותן במרכז חייה של האם. בארץ, לעומת זאת,  בחרו להעניק לו את השם 'האישה ששרה' ולהתמקד ברוך, בתקווה ובמנגנוני ההישרדות המרשימים המתפתחים בתגובה לנסיבות המעוררות תחושות קשות של פסימיות, חוסר אונים והיעדר שליטה.  
ההתבוננות השונה באם מייצגת גם את השינוי שחל בתפיסה של נפגעי טראומה ובפרט טראומה כרונית ומורכבת, מהתבוננות חיצונית בהתנהלותם וקטלוגם כ'משוגעים' לבין הבנת התנהגותם כפוסט טראומטית, כלומר כתגובה מובנת והגיונית לנסיבות חיים לא נורמאליות.
 
כך יוצאת ז'אן, עוזרת הוראה בקורס מתמטיקה טהורה למסע שאין בינו לבין טוהר דבר כמעט. כמעט, למעט אהבתה חסרת הפשרות ונאמנותה האינסופית של אם לילדיה.
 
למרות שהסרט נטוע בהקשר היסטורי פוליטי מסוים, הרי שהבמאי מתרחק מהצבעה מפורשת על הרקע באמצעות שימוש בשמות בדויים לאזורים השונים המהווים את תחנות המסע של התאומים. המסר המועבר בכך לצופים הוא שסיפורי הזוועות ומלחמות בין פלגים ומגזרים יכולים לקרות בכל מקום ובכל זמן. לכן, כל שנאמר על נפשו השסועה של הפרט ניתן להכליל גם על חברה/אומה המתפצלת למגזרים חברתיים/ לאומיים/ פוליטיים.
 
אסיים במוטיב המים השזור בסרט: מים מסמלים זרימה, התחדשות, לידה מחדש וגם תובנות. בשני מקומות בסרט מופיעה בריכה. בשני המקומות, הרחצה בבריכה מקושרת לתובנה מטלטלת ועוכרת שלווה – פעם של האם ופעם של ילדיה. ההתחדשות שאותה תובנה מביאה עימה, קשה ומחרידה ככל שתהיה, הינה באפשרות לגבש את הזהות העצמית מחדש, באופן מובן וקוהרנטי יותר המכיל את כלל חלקיה.
 

 

אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין