חוק הכוונה והתשוקה
בספרו, 'ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים', פורש דיפאק צ'ופרה שבעה כללים על פיהם מתנהלת הבריאה. לטענתו, אימוץ חוקים אלו והתנהלות יומיומית המצויה בהרמוניה עם אותם חוקי טבע תביא לחיינו תחושות רווחה, סיפוק ומימוש גדולים מאלה שיהיו מנת חלקנו כתוצאה מעריכת תוכניות מפורטות ומדויקות ושאפתנות מרחיקת לכת.
התבוננות מעמיקה בחוקים מלמדת שההתנהלות המוצעת כן דורשת עבודה מאומצת ומכוונת, אולם שונה מזו המוכרת לנו בחיי היומיום. העבודה הנדרשת לשם אימוץ החוקים והחלתם על החיים אינה פעילות גשמית חומרית אלא עבודה רוחנית על מנת לשחרר את התודעה הנעולה בדפוסים הנרכשים בתהליכי החברות השולטים בעידן הנוכחי.
חוק הכוונה והתשוקה גורס כי כדי ליצור משהו די להתכוון אליו ולהשתוקק אליו ולאחר מכן, יש להרפות ולהניח ליקום לטפל בפרטים. נשמע פשוט ומבטיח, לא? ובכל זאת, נדמה שמעטים מצליחים להתנהל על פי עיקרון זה. הקושי לאמץ תפיסה זו, ככל תפיסה אחרת המנוסחת בחוקים, נובע ממהות העבודה הפנימית הנדרשת על מנת לחרוג מהדפוסים והתבניות השגורים.
להבנתי, החוק המסוים הזה מזמין אותנו להתמודדות לא פשוטה עם שני היבטים חשובים של ההוויה האנושית: היבט השליטה והיבט טווח הראיה.
האתגר שבהתמודדות עם היבט השליטה הוא להרפות. המין האנושי מנהל דיאלוג מורכב עם סוגיית השליטה, כשהתנהגויות רבות ומגוונות ניתנות להבנה כקושי להתייצב בעמדה מאוזנת בגישה להכרה במידת השליטה בחיים: בצדו האחד של הרצף, מצויים מי שמכונים control freaks , על מגוון הביטויים האופייניים לקושי לפגוש את העדר השליטה וחוסר האונים שמעוררים מצבים שונים. בקצהו השני של הרצף, מצויים טיפוסים פסיביים, המסירים מעצמם כל אחריות לחייהם ומייחסים את הקורות אותם בכללותם לגורמים חיצוניים.
חוק הכוונה והתשוקה מזמין אותנו להתנהלות שמהווה דרך ביניים, למציאת האיזון בין פסיביות ושקיעה למצולות חוסר האונים והעדר השליטה והיכולת לבין מאמצים יתרים לנהל את חיינו בהתאם לתסריט מפורט, מדוקדק ונוקשה שכל סטייה מזערית ממנו מעוררת חרדה בעוצמה בלתי נסבלת. החוק מציע לנו את האפשרות לנוכחות מלאה, משמעותית וחיונית המאפשרת התוויית כיוון תוך מתן מקום לזרימה, לגמישות ולאמונה במשהו גדול מאיתנו, בין אם נכנה זאת אל, גורל, יקום או יד המקרה.
מה שעשוי לסייע במציאת האיזון בסוגיית השליטה הוא אימוץ תפילת השלווה שחוברה על ידי ריינהולד ניבור:
"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
האומץ לשנות את אשר ביכולתי,
והתבונה להבחין בין השניים".
היבט טווח הראיה עמו אנו נדרשים להתמודד בבואנו לאמץ את חוק הכוונה והתשוקה נוגע לשאלת היכולת לדמיין ולבקש לעצמנו מעבר למה שאנחנו רואים. מאוויים כללים מתורגמים, פעמים רבות, לתשוקות מפורטות וספציפיות העלולות להשכיח את אשר אנחנו זקוקים לו באמת: אנשים שקועים, לא אחת, בפנטזיות שמקורן באהבות נכזבות ומפספסים אהבה פוטנציאלית המצויה ממש בהישג יד משום שהיא חורגת מחוץ ליכולת לדמיין את היתכנותה; אנשים עסוקים באוסף העובדות המאפיין בן זוג פוטנציאלי במקום בחוויית המפגש או בערך המוסף של נוכחותו בחייהם. ממש בדומה לכך, ומתחום אחר – אנשים מאוכזבים מחוסר היכולת לשפר את תנאי השתכרותם בעבודה אך מפספסים הזדמנות עסקית המוצעת להם מחוץ לה; אנשים מתוסכלים מהקושי לצמצם את הוצאותיהם ומתעלמים מהזדמנות להגדיל את הכנסותיהם.
האתגר שהיבט טווח הראיה מזמן לנו הוא לראות מעבר לתוכניות התנהלות מפורטות ולחזור ולבקש לעצמנו מענה לצרכים העמוקים תוך הסכמה לוותר על ידיעה ברורה ובלתי מתפשרת של מופעם המדויק של אותם מענים. כשוויתור זה נעשה מתוך הסכמה ושחרור מהצורך לעסוק בפרטים, או אז אנחנו עשויים לגלות, בהתאם לדבריו של הברון דה מונטסקייה, ש
"המקרה מעניק לנו לעיתים קרובות את מה שלא היינו מעזים לבקש"
התייחסות נוספת לאתגר שבשילוב בין הפנים לחוץ ולצורך לשחרר ולחוות את החיים כפי שהם מתנהלים מצויה בדבריו של ריינר מריה רילקה בספרו 'מכתבים אל משורר צעיר':
"מה שיכולתי לומר על נטייתך לספק, או על אי יכולתך לתאם בין החיים החיצוניים לפנימיים, או על כל שאר הדברים המעיקים עליך - הרי זה תמיד מה שכבר אמרתי: תמיד המשאלה שתמצא בך די אורך-רוח כדי לשאת ודי תום-לב כדי להאמין; ...ולגבי השאר, הנח לחיים שיקרו לך. האמינה לי: הצדק עם החיים, בכל מקרה".