על זיכרון (רגיל וטראומטי):

 

תחום הזיכרון מרתק ומורכב עד מאוד, כשמעבר לכל, כמובן שכבכל יכולת אנושית, קיימים הבדלים אינדיבידואלים.

התופעה של חוסר היכולת לזכור אירועים מתחת לגיל מסוים (שמשתנה, מסתבר, בין מחקרים שונים) נקראת אמנזיה של הילדות. לתופעה זו מספר הסברים שונים הנובעים מגישות שונות:

הסבר דינמי לתופעה רואה את האמנזיה של הילדות כנובעת מהדחקה עוצמתית ביותר המהווה חלק מהעיבוד של התסביך האדיפלי ופתרונו. פתרון התסביך דורש הדחקה מסיבית של המשאלות האדיפאליות והפנמה של טאבו - ים חברתיים כחלק מתהליך הסוציאליזציה של הילד.

הסבר ביולוגי לתופעת האמנזיה של הילדות מתייחס לעובדה שההבשלה של ההיפוקמפוס ומבנים נוספים הקשורים לזיכרון מתרחשת רק בסביבות גיל שנתיים-שלוש.

ע"פ הסבר קוגניטיבי, לפני גילאים אלו לא קיימת יכולת לאחסן זיכרונות באמצעות סכמות וסיווגים. יכולת זו קשורה להתפתחות שפה המאפשרת ארגון שונה של מידע. התפתחות השפה והמושגים יכולה להסביר את ההבדל בין הגילאים השונים בהם ניתן לזכור חוויות מסוימות בהתאם לאופיין. כך, לדוגמא, יתכן שתפיסות לגבי מוות ומעבר דירה מתפתחות מאוחר יותר ביחס ליכולת להבין מושגים כגון לידת אח או אשפוז.

העובדה שאדם מתקשה לזכור חוויות מגיל צעיר עלולה להצביע על קיומה של טראומה בעבר ועל אמנזיה טראומטית המהווה מנגנון הגנה מפני חומר מאיים.

כשמדברים על חוויה טראומטית, נהוג לדבר על שני סוגים של תהליכי זיכרון המעורבים בקידוד החוויה:

האחד, זיכרון אפיזודי, המהווה מעין תיעוד של האירוע והנו מוצהר, מודע, מדויק וניתן לשכחה (כבמצבים של אמנזיה טראומטית). המבנה המוחי המעורב בזיכרון זה הנו ההיפוקמפוס המבשיל, כאמור, רק בסביבות גיל שנתיים.

השני, זיכרון רגשי, המהווה רישום בלתי מודע ובלתי מדויק של הפחד והאימה שנלוו לאירוע, אינו ניתן לשכחה ועלול להיות מופעל במצבים בעלי מאפיינים המזכירים את החוויה הטראומטית. זיכרון זה אחראי במידה רבה לחלק מהתסמינים הפוסט טראומטיים (בפרט התסמינים הקשורים לעוררות יתר). המבנה המוחי המעורב בזיכרון זה הנו האמיגדלה שמוכנותה לפעולה קיימת מיד עם הלידה.

כך, יתכן זיכרון רגשי של חוויה טראומטית המופעל והמפעיל את האדם, בהעדר זיכרון אפיזודי בהיר, מודע ומדויק של החוויה (כתוצאה מאמנזיה טראומטית).

 

שחזור הטראומה:

 

האמירה הכללית היחידה שנראה נכון לומר בנושא הוא שאין דבר שהוא 'הכרחי'. ובנוגע לשאלות כגון מתי חשוב לזכור או לשחזר ובאיזה אופן כדאי לעשות זאת, הרי שהתשובה עליהן תשתנה בהתאם למצבים אינדיבידואלים מסוימים.

אפשר להפיק מטיפול הרבה, ואפילו לאורך זמן, גם בהיעדר זיכרונות מסודרים ובהירים. מכיוון שהחוויה הטראומטית נוטה להשפיע על מהלך החיים ועל כלל ההיבטים של ההוויה האנושית (רגשות, מחשבות, מערכות יחסים, דפוסי התנהגות) גם בהיעדר זיכרון דקלרטיבי מפורט של החוויה עצמה, הרי שחלק ניכר ומשמעותי בטיפול בהשלכות הפגיעה יכול להיעשות גם ללא הזיכרון המדויק של החוויה. ועם זאת, פעמים רבות, נסיבות החיים יוצרות, בשלב כלשהו, צורך כן להיזכר ולשחזר אירועים טראומטיים מסוימים ואז מוצאים גם קול שרוצה. להבנתי, הקול הזה קשור לצורך להבין ולהיות מובן באופן שמתבסס על סיפור חיים שלם. זאת מכיוון שהעצמי שואף לשלמות - במובן של הבנה והכלה של כלל חלקיו לכדי חוויה מגובשת, לכידה וקוהרנטית.

לגבי השארת הסוד כסוד, אני חושבת שהשארת הסודות במצב שאף אחד לא יודע עליהם היתה יכולה להטיב עמנו אך ורק אם מנגנוני הגנה מסוימים היו עובדים טוב דים על מנת להסתיר את הסוד גם מאתנו ולמנוע את השלכותיו לאורך מהלך חיים שלם.

ואולם, מכיוון שלפחות במקרים שאנו מכירים אין זה המצב, ובשלב מסוים חלקים מהסוד ומהשלכותיו מתחילים לחלחל ולתת אותותיהם בתחומים שונים בחיים, אני סבורה שיש חשיבות להפרת קשר השתיקה ולקבלת הכרה בעוולות השונות העומדות בבסיס הסוד.

על כן, אני רוצה להציע שאולי במקום החלוקה הדיכוטומית לאפשרות כן או לא לספר, יש מקום להרחיב את השאלה לתנאים המאפשרים לחשוף את הסוד באמצעות שאלות כגון מתי לספר? למי לספר? באיזו מסגרת לספר? ועוד...

כך, בעצם, ניתן ליצור שלב שיקדים את החשיפה שמטרתו לנסות להבין וליצור את התנאים שיקלו עליה.

אמנם יתכן שלא כל הבקשות תקבלנה את המענה המיוחל. ואולם, זיהוי הצרכים והבעתם טומנים בחובם ערך רב ומשמעותי בפני עצמם.

אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין