אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין
 

'זרים אינטימיים' - הרהורים על בריאה והיבראות
 

אנה קובעת פגישה עם פסיכולוג אולם בוחרת, במודע או שלא במודע, לקיים את פגישת הפסיכואנליזה הראשונה שלה לא איתו אם כי עם שכנו יועץ המס. בעוד הוא – וויליאם – מתלבט כיצד להעמידה על טעותה, אנה מגלה אותה בעצמה, ולאחר שהעמדת הפנים שמקורה בהיענות לתפקיד מונחת על השולחן, אנה בוחרת להמשיך את שיחותיה עם וויליאם. השיחות בין השניים המרכיבים את הזוג הטיפולי הבלתי שגרתי הזה עומדות במרכז סרטו של פטריס לקונט 'זרים אינטימיים'.

 

הסרט, המעורר סקרנות ומחשבה, עשוי לספק מצע לדיונים בכיוונים רבים ושונים: החל מסוגיות אתיות, דרך יחסים במשולשים, יחסי מטפל-מטופל, יחסי העברה ומציאות וכלה בשאלה כבדת המשקל מהו שמרפא בפסיכותרפיה. הנושא שבחרתי להתייחס אליו במסגרת זו הנו סוגית סדר הבריאה או, במילים אחרות, השאלה – מי בורא את מי: המטפל את המטופל? המטופל את המטפל? ואולי מדובר בתהליך בריאה והיבראות הדדי?

בבחינת האופן בו סוגיה זו משתקפת בסרט אתבונן על הזוג הטיפולי באמצעות מושגיהם של שני פסיכואנליטיקאים: ויניקוט, המתבונן על היחידה אם-תינוק וקוהוט, המדבר על היחידה עצמי-זולתעצמי. החלת מושגים אלו על הזוג הטיפולי שמה את המטפל (בסרט הנדון – וויליאם) בעמדת האם או הזולתעצמי ואת המטופל (בסרט הנדון – אנה) כתינוק או כעצמי.

ההכרה בכך שאין תינוק בלי אמא מיוחסת בראש ובראשונה לפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט. התינוק, הרואה את עצמו בעיני אמו, יכול לגבש את העצמי שלו בהתבסס על הפונקציות החיוניות להתפתחות שהאם ממלאה עבורו. הרעיון שהאם בוראת את התינוק מובע גם במושג העצמי הוירטואלי של היינץ קוהוט. העצמי הוירטואלי, המצוי בראשית רצף ההתפתחות של העצמי, מכיל את המחשבות והציפיות של האם (הזולתעצמי) ביחס לתינוק העתיד להיוולד לה.


 

בסרט הנדון, לאחר הבנת טעותה של אנה, וויליאם מתעשת במהרה ומתייצב בעמדה שאנה מייעדת לו כאם או כזולתעצמי לו היא נדרשת לכינון עצמיותה. מתוקף מחויבות זו, שספק הוטלה עליו ספק נטל על עצמו, הוא מקשיב לאנה, מתפעל מכישרונותיה ומעודד אותה לפעול על מנת לקבל מענה לצרכיה ובשם מימוש הפוטנציאל האישי שלה. ואכן, השיחות עם וויליאם מאפשרות לאנה לעשות שינויים משמעותיים המאפשרים לה לחיות באופן שהולם הרבה יותר את מהותה והווייתה.

לצד זאת, הבחירה של אנה בוויליאם, שאינו איש מקצוע, לשמש לה כמטפל מדגישה את הבריאה כתהליך דו-כיווני. גם אם בחירתה הראשונית בו אינה מודעת, הרי שגם לאחר שהיא עומדת על טעותה, היא בוחרת להמשיך את השיחות עמו. אם נחזור לשפתו של ויניקוט, בעשותה כך, מדגימה אנה את הקביעה כי גם לאם אין קיום בלעדי התינוק. באופן הדומה לזה בו בורא התינוק את אמו כמאפשרת את התפתחותו, כך בוראת אנה את וויליאם כמטפל שיאפשר את התפתחותה. אם נטילת תינוק מאמו הופכת אותה מאם השרויה במצב רגשי נורמטיבי (primary maternal preoccupation ) לחולה, הרי שעזיבתה של אנה את וויליאם הופכת אותו ממטפל ליועץ מס (שעלול להיתפס כחולה אם יוסיף לנהוג בהיעדרה כשם שנוהג במחיצתה).

במושגיו של קוהוט, ניתן לחשוב על עצמי המעצב את הזולתעצמי באופן שהוא זקוק לו על מנת לקבל מענה לצרכיו. מטפל המתייצב בעמדת זולתעצמי מעמיד את עצמו לרשות המטופל ומאפשר לו לכונן אותו כשלוחה שלו המותאמת לצרכיו. את נכונותו של וויליאם, יועץ המס, להתייצב בעמדת מטפל עבור אנה ניתן לראות כמקרה פרטי של אקט זה.

אופן נוסף בו מכוננת אנה את עצמיותו של וויליאם מתבטא בכך שהשינויים בחייה מחייבים אף אותו לחרוג ממנהגיו ולהשתנות. דומה הדבר להורים שנדרשים לחרוג מגבולות עצמם על מנת ללוות ילד במצבים שהמפגש איתם ראשוני גם עבורם.

אם נחזור לסוגית סדר הבריאה, נראה שתהליכי הבריאה והכינון מאופיינים בהדדיות ובדו כיווניות: כשם שהתינוק בורא את האם בו בזמן שהיא בוראת אותו, כך גם אנה בוראת את וויליאם כמטפל שלה בה בעת שהוא משמש מצע לכינון עצמיותה שלה. לאורך הסרט, ההורות או הטיפול, ניתן לראות את הדיאדה וויליאם-אנה (כמקרה פרטי של מטפל-מטופל), אם-תינוק או עצמי-זולתעצמי משתנה ומתפתחת בהתאם לצרכי העצמי המשתנים. ובנוגע לשאלות כגון מי קדם למי או מי התחיל את התהליך ההדדי, נדמה שככל שנקודת החיבור הראשוני בין שני הפרטים המרכיבים את היחידה בה אנו מתבוננים הולכת ומתרחקת, הרי שהן הופכות חסרות משמעות ובלתי רלוונטיות.