בתוך הבית – האומנם?
 

ל'בתוך הבית', סרטו של פרנסואה אוזון, רבדים רבים. החל מביקורת על הבורגנות, דרך התחשבנות עם האומנות המודרנית, המשך בעיסוק באופן בו נולדים יוצר ויצירה, וכלה בלעג לתרבות הריאליטי, החושפת את הנהנים להיכנס לבתיהם הממשיים והנפשיים של אחרים לא פחות מאשר את המשתתפים בה. בהמשך דבריי, אתמקד ברובד המעניין ביותר מבחינתי והוא חווייתו של גיבור הסרט, קלוד.

הסרט מגדיר מחדש את היחסים בין צופה לנצפה. כפי שאנו יודעים מאז היווסדה של פסיכולוגיית העצמי על ידי היינץ קוהוט, לא תיתכן תצפית אובייקטיבית על אחר, היות והצופה מהווה חלק בלתי נפרד מהנצפה ומשפיע עליו. קביעה זו מודגמת היטב לאורך הסרט כשעמדתו של קלוד השואף לתאר את ההתרחשויות בביתו של חברו לכיתה, ראפה, משתנה במהירות לעמדה של מי שפעיל ומשפיע על כל הדמויות המתגוררות בבית.

ועל הדמויות, כפי שמתאמץ ז'רמיין, מורו של קלוד ללמדו, ניתן להתבונן רק בדרך אתית ומוסרית אחת: באמצעות אמפתיה. התבוננות אמפתית באחר משמעה התבוננות מעמדה שאינה חיצונית לו, אלא כזו שרואה את העולם ומבינה אותו דרך עיניו שלו. ואולם, ז'רמיין נכשל כישלון חרוץ ביישום של אותה אמפתיה כלפי קלוד ומכיוון שכך, הזדמנותו של קלוד לזכות באב ולהיחלץ מהטרגדיה של חייו מוחמצת.

בתהליך מקביל, מוזמן הצופה בסרט לתרגל אף הוא את אופני ההתבוננות השונים בגיבור הסרט. נוכח אווירת האיום היותר ממרומזת במהלך הסרט בנוגע לקלות בה ניתן לחדור לכל בית ומשפחה, קל להישאב להתבוננות החיצונית בקלוד ולראותו כנער מניפולטיבי, בעל תודעה מעוותת ונפש חולנית, עם ניחוח פסיכופטי ניכר.

מבט אמפתי בקלוד (וככלל) דורש מאמץ מכוון. זאת, משום שהוא כרוך בחריגה מהעצמי של המתבונן, על החרדות שמעשיו של קלוד מעוררים ועל הצורך להרחיקו על מנת לחזור לרגיעה ולשיווי משקל נפשי. עוד הוא כרוך בהסכמה לצלול לתוך נפש קלוד שלו ללא כל שיפוט וביקורת, תוך התמקדות לא במה שהוא מחולל אלא באופן שבו הוא חוּלל; תוך המרה של העיסוק במופרעותו שלו בנכונות להבין את האופן בו הופרעו חייו והתפתחותו. העובדה שפרטי חייו של קלוד שאנו נחשפים אליהם במהלך הסרט הינם ספורים ומוגשים לנו באקראיות כבדרך אגב אף מגבירה את המאמץ וההתכווננות שאנו נדרשים להם על מנת לראות את קלוד.

קלוד, שננטש על ידי אמו בילדותו, מחפש לו אם, תוך שהוא תועה בין הדמויות הנשיות שבסביבתו. המשיכה שלו אליהן אמנם צבועה בסקסואליזציה, כאופייני הן לתכנים המעסיקים נער מתבגר והן למי שהעצמי שלו מצוי בסכנת התפרקות, אולם הצורך שלו הינו אותו צורך בסיסי לראות את הניצוץ בעיני האם המתבוננת בו.

לא רק את אמו איבד קלוד עם עזיבתה, אלא גם את אביו, שקרס לתוך שברו שלו. משבריר בודד של רגע שמאפשר לנו הצצה חטופה לחייו של קלוד, אנו למדים שבניגוד לסדרי העולם המקובלים, נאלץ הוא לטפל באביו. מאותה עמדה של ניסיון להחיות את הצלע ההורית שנותרה, שאמורה להחזיק את הבית, מגיע קלוד גם למפגש עם מורהו, ז'רמיין. מכיוון שזה האחרון נכשל במתן מענה לכמיהות להיות לו לאב, אין לו לקלוד מוצא אחר מלבד הקריסה לשחזור הדפוס שנושא עימו מהבית – להתאמץ לכונן את העצמי של ז'רמיין בדמות המורה והסופר שהיה אמור להיות בהתאם לפוטנציאל המצוי בגרעין העצמי שלו.

הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט מציב כאחד משני צרכי העצמי הבסיסיים את הצורך באידיאליזציה, אותו הוא מגדיר כצורך להתמזג עם אחר גדול ומואדר. שאיפתו של קלוד להיות בתוך הבית מגלמת בדיוק את הצורך הזה – להיות כלול, חלק מדבר מה גדול ונערץ. את מאמציו החוזרים ונשנים לחדור לבתים שונים ניתן להבין כניסיונות נואשים של עצמי ליצור את התנאים הסביבתיים הדרושים להתקיימותו הנפשית.

הטרגדיה של קלוד הינה שאיש בסביבתו אינו מצליח לזהות את המניע למעשיו ולהתייצב כאותו אחר גדול ומואדר שנכון לספק את הקרקע לכינון העצמי שלו. כך הוא נותר, רדוף סיוטים בלילות סוערים, גם כשהוא מצליח להיכנס למיטה בין זוג הורים. סצנה זו ממחישה את ההבנה המכאיבה שגם הימצאות בלב ליבם של בית ומשפחה אינה מהווה ערובה לקיומו של הבית הנפשי החיוני כל כך להתפתחותו של העצמי.