top of page

העיוורון הפיזי והנפשי של גיבורי ׳על העיוורון׳

ספרו של ז'וזה סאראמאגו, 'על העיוורון', מעורר יחס אמביוולנטי כלפיו: מחד, משיכה - הודות להיותו כתוב באופן מרתק. מאידך, דחייה – בשל הזוועות אותן הוא מתאר.

הזוועות, הנובעות מהתנהגות אכזרית ובלתי אנושית של אדם כלפי זולתו, מלמדות אותנו על משמעות פונקצית הראיה והתפקיד שהיא משחקת ביחס כלפי הזולת. בספרו 'אתיקה והאינסופי', מדבר הפילוסוף עמנואל לוינס על חשיבות מראה הפנים לאחריות ולמחויבות שיש לנו כלפי האחר. בהעדר יכולת לראות את פני האחר, בשל מגפת העיוורון, התרופפות רגשי האחריות והמחויבות מכשירה את הקרקע לאובדן האנושיות ולפגיעה בזולת. 


תופעה זו, בעוצמות פחותות, ובהקשר טכנולוגי-חברתי מאוד אקטואלי, נצפית לא מעט בתקשורת וירטואלית במרחבים שונים ברשת האינטרנט ומתבטאת במאפיינים כגון טרולים, יצירת דמויות פיקטיביות ו/או מספר דמויות המבטאות קולות/ היבטים שונים של אותו אדם ועוד. מניסיוני, ככל שבמסגרת השיח הווירטואלי נעשים יותר מאמצים לזכור ולהזכיר שמצידו השני של המסך ישנן פנים (שימוש בשם אמיתי לעומת ניק, הוספת תמונה, ציון פרטים אישיים חלקיים והיכרות שחורגת מהמסגרת הוירטואלית) כך התופעות האלה הולכות ופוחתות. 

באותו הקשר, ראוי לציין שגיבוריו של סאראמאגו ב'על העיוורון' אינם רק חסרי פנים (בשל היעדר היכולת לראות זה את זה) אלא גם חסרי שמות. הכינויים שהם נושאים (העיוור הראשון, אשתו של העיוור הראשון, הבחורה עם המשקפיים הכהים, רופא העיניים וכו') תורמים אף הם לתפיסתם כאובייקטים, מה שמרוקן אותם מאנושיותם.

היעדר השם, הפנים ופרטים אישיים נוספים לגבי הדמויות (כל שהקורא יודע על כל אחת מהדמויות הוא פרט מסוים שקשור לעיניים) יוצר חוויה של דמויות שטחיות וחד ממדיות. מאפיינים אלו, לתפיסתי, הם שיוצרים את מורכבות הדינאמיקה החברתית המתאפשרת בדיוק בגלל החוויה השטחית והגרפית של כל אחת מהדמויות את הסובבים אותה.

עם זאת, נדמה שלא די במציאות החיצונית בה חיות הדמויות על מנת להסביר את הפגיעה האנושה ביכולתן לראות את האחר, ולהתייחס אליו ברגישות, בחמלה ובאמפתיה להן הוא ראוי. כבניסיון להבין כל התנהגות אנושית חברתית, ראוי להתחקות אחר המציאות הנפשית הפנימית הפוגשת את הנסיבות החיצוניות. נדמה שרמז לחוויה שבעולמן הפנימי של הדמויות ניתן למצוא באופייה של המגפה ובפרט – בצבעו הלבן של העיוורון.


הפסיכואנליזה העכשווית מבחינה בין חרדות אדומות ודיכאון שחור שקשורים לסירוס ולאובדן ממשי של אובייקט, לבין חרדה, פסיכוזה ודיכאון לבנים הקשורים לריק, להיעדר ולחסך המותיר חורים נפשיים עמוקים. בהקשר זה, ניתן לחשוב על גיבורי הספר ככאלה המאבדים את אנושיותם לא בגלל חוויה טראומטית שקרתה אלא דווקא בגלל מה שלא נחווה – החסך העצום בהשקעתו המטיבה והחיונית כל כך של אחר בעצמי. כך, ריק הנוצר כתוצאה מחסך במבט אמפתי וחומל דיו ומותיר עקבות של חורים בנפשו של הפרט פוגע אנושות ביכולתו של אותו פרט להביט באופן זה על האחר.

bottom of page