ומי שומר על שומרי הסף?

'שומרי הסף', סרטו של דרור מורה הינו מסמך תיעודי מצמרר ומטלטל. מה שהופך אותו לכזה הינו שילוב של שני היבטים. האחד, אוסף דחוס של מראות קשים, שהעובדה שהסרט לא יצר אותם אלא רק שלף אותם מתוך החומרים שאוחסנו במרתפי הזיכרון והתודעה הלאומיים בעשרות השנים האחרונות הופכת אותם לקשים מנשוא שבעתיים. ההיבט השני האחראי לטלטלה שיוצר הסרט הינו המסר החד, הבהיר והעקבי המובע באמצעות שישה (!) ראשי שב"כ לשעבר. העובדה שגלריה מגוונת כל כך של טיפוסים מגבשת מסר אחיד וחד משמעי מרשימה ביותר בפני עצמה. 

אחת הסוגיות המבחינות בין תיאוריות פסיכואנליטיות שונות הינה השאלה בדבר התוקפנות האנושית. התיאוריות הקלאסיות גורסות שהתוקפנות הינה דחף מולד, שהאדם נדון להתמודד עם הצורך לרסנו, לעדנו ולמצוא דרכים מקובלות לבטאו כחלק מתהליך הסוציאליזציה על מנת להשתייך לחברה האנושית.
כאלטרנטיבה לתיאוריות הקלאסיות התפתחו תיאוריות קונטקסטואליות , הגורסות כי לא ניתן להתבונן על אדם כיחידה המופרדת מסביבתה. ממש כשם שדג מפסיק להיות דג כשמוציאים אותו מחוץ למים, כך גם הפרט האנושי אינו יכול להיות מושא להתבוננות ולהבנה אלא רק בהקשר לסביבה בה הוא נטוע. גרסתן של תיאוריות אלו לגבי תוקפנות הינה שהתוקפנות אינה חלק מפוטנציאל פנימי מולד אלא תגובה לכשל סביבתי בהיענות לצרכים הבסיסיים של הפרט. 

במושגיו של קוהוט, המקור לזעם נרקיסיסטי רצחני הינו פגיעה נרקיסיסטית קשה, המתעוררת כתוצאה מחוויה של ביטול, התעלמות, מחיקה והשפלה. במילותיו שלו, ניסח קוהוט ההוגה לפני יותר משלושים שנה את מה שראשי השב"כ הבינו מתוך שנים של ניסיון מבצעי בשטח: 

"שוב ושוב, החל בקפטן אחאב ועד למיכאל קולהאס ולפלשתינאים היום, אנשים ירחיקו לכת במידה יתרה כדי לסלק פגיעה נרקיסיסטית. אנשים אלה היו מתים ובלבד שלא לחיות בבושה. עלינו לחקור זאת בקור רוח וללא משוא פנים. מה עוד תוכל לעשות. אין לך ברירה אחרת" (היינץ קוהוט בשיחתו עם סטרוזייר בשנת 1981).

אחד המאפיינים התורם לעוצמתו של הסרט הינו העובדה שהמסר הכללי המועבר בו מגובה ומקבל משנה תוקף ממספר לא מבוטל של אמירות המותירות רושם עז וחומר משמעותי למחשבה. החל מאמירתו של יעקב פרי על כך שאי אפשר לצאת משרות של כל כך הרבה שנים בארגון מבלי להיות קצת שמאלן, דרך הודאתו של עמי אילון שאת השיפור המשמעותי ביותר בעבודת השב"כ ראוי ליחס לא לטכנולוגיה חדישה יותר או לכוח אדם מוכשר יותר אלא לשיתוף הפעולה לו זכה השרות מהפלשתינאים, כל עוד אלו האמינו בכנות כוונותיה של ישראל כלפיהם, עבור בנבואתו המזעזעת של כרמי גילון בדבר רצח פוליטי נוסף שאנו מתעתדים לחוות נוכח פינוי יהודה ושומרון, וכלה בהסכמתו של יובל דיסקין עם נבואת הזעם של ישעיהו ליבוביץ שאמר, כבר ב 1968 את הדברים הבאים:  

"מדינה השולטת על אוכלוסייה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי."

בדומה להבנת מקור הבעיה, גם לפיתרון אפשר להגיע הן מתוך שנים של ניסיון בשטח והן מתוך הגות מעמיקה והרחבת המאמצים להבנת נפשו של הפרט להבנתן של חברה ואומה. מצד הניסיון, מיטיב אבי דיכטר לנסח את התובנה הבאה: "לא מייצרים שלום בשיטות צבאיות. שלום אתה חייב לבנות על מערכת אמון",  והוא אף מוסיף: "כמי שמכיר את הפלסטינים היטב, אני טוען שלא צריכה להיות בעיה לייצר אתם מערכת אמיתית של יחסי אמון."

ומצד ההגות, אחזור לקוהוט שחתירתו להבנת השברים האנושיים הקשים ביותר הנביטה גם אופטימיות מרשימה ומופלאה, שאמר, כבר ב 1975, את הדברים הבאים: 

"אני מאמין כי אפשר שהבנת העוצמה והמשמעות של זעם נרקיסיסטי, פִשרה של פגיעה נרקיסיסטית לגבי יחידים ואוכלוסיות – כשכול זה מסתנן דרך האוניברסיטאות אל כותבים בענייני מדע אל העיתונים ואל אמצעי התקשורת הפופולאריים – עשויה לטווח ארוך, ויתכן שלאו דווקא ארוך מדי, לחולל השפעה מועילה על מסוגלותנו לשאת פגיעות נרקיסיסטיות מבלי להזדקק לזעם רצחני, מבלי שיהיה עלינו להיוותר לעד בלתי מסוגלים לפשרות".

 

הסרט, אגב, מועמד לזכות באוסקר. מגיע לו. אך אף יותר מכך, מגיע לנו שהוא ישנה את השקפת העולם וסדר היום של הממשלה החדשה המתהווה בימים אלו ממש.

​