'והעץ היה מאושר' .?!

עיון מחודש בספר 'העץ הנדיב' מאת של סילברסטיין

 

נדמה שאין כמעט מי שאינו מכיר את הספר 'העץ הנדיב'. הורים רבים מקריאים את הספר לילדיהם כסיפור המדגיש את ערך הנתינה, כמשל לאהבה ללא תנאי או כמטאפורה ליחסי הורים-ילדים.

עם זאת, עם חלוף השנים, את מקומה של ההתבוננות מלאת ההערכה והאמפתיה או ההזדהות עם העץ הנדיב, החליפה תפיסה ביקורתית ושיפוטית אשר גורסת שמדובר בסיפור על לקיחה וגזל ולא על נתינה. העץ, שנתפס עד כה כנעלה בשל יכולתו להזין את הילד ולשמש כנוכחות חיונית ומטיבה בחייו, נחווה כעת כמבזה את עצמו בשל הביטול העצמי והויתורים מרחיקי הלכת שמפגין למול הילד. על פי תפיסה זו, ראוי יותר לשנות את שם הספר ל 'העץ הפראייר' או אולי, בשל מיקוד הסיפור בתובענותו לכאורה של הנער -  'הילד הגזלן'.

מכיוון שהספר הינו אותו ספר, את המקור לשינוי הקריאה בו ראוי לחפש בתמורות החברתיות ובשינוי סדר העדיפות של הערכים שהחברה חורטת על דגלה. האינדיבידואליות, התחרותיות והחומרנות הרווחים כיום מקשים עד מאוד על הבנת התנהגויות אנושיות המבוססות על נתינה והשקעה באחר שלא למטרת רווח ומבלי לקבל תמורה. דור שגדל וחונך על ברכי חברה המעודדת אינדיבידואליות ונפרדות והבוחנת את צעדיה במושגי עלות-תועלת, אין לו אלא לראות בנדיבות העץ את חוסר עמוד השדרה של מי שויתר על המרוץ להישגים ופגע במו ידיו במשאבי ההתמודדות שלו ובסיכוייו לשרוד בעולם תחרותי ואינדיבידואליסטי. בעולם כזה, נדמה שהתנהלות זו משולה כמעט למעשה אובדנות.

 

בהמשך דבריי, אני רוצה להציע התבוננות נוספת על הסיפור. התבוננות הנשענת על מושגיה של פסיכולוגיית העצמי, שאינה מקדשת את האינדיבידואליות והנפרדות כהישגים התפתחותיים אלא רואה את ההוויה האנושית ככזו הנמצאת בתנועה זורמת בין מצבים בהם החוויה הדומיננטית הינה של נפרדות לבין מצבים של חווית אחדות עם מקור חיות מזין ומטיב.

אותו מקור חיות כונה על ידי היינץ קוהוט, הוגה פסיכולוגיית העצמי, זולתעצמי. היות זולתעצמי לאחר משמעותו משוקעות באחר ובצרכיו, במטרה לכונן את העצמי שלו. על מנת להתייצב בעמדה זו, נדרש הזולתעצמי להשעות את העצמי הפרטי שלו, על צרכיו, רגשותיו וחוויותיו.

נשמע מרחיק לכת? לא ממש. זה בדיוק מה שעושה אם שמשעה את עייפותה וקמה באמצע הלילה להניק את תינוקה. כך נוהג גם אב שממשיך לנענע את בתו התינוקת בעמידה על מנת להרגיעה, למרות שגופו שלו משווע לישיבה ולמנוחה. פסיכותרפיסט המאמץ גישה טיפולית זו נדרש אף הוא להשעות את הסובייקטיביות שלו על מנת להתייצב כזולתעצמי לטובת כינון העצמי של מטופליו.

ובחזרה לעץ...

בעוד שבמושגים של פסיכולוגיית הדחף ניתן לראות את הסיפור כסיפור על תובענות דחפית חסרת גבולות וקושי בהשגת נפרדות ואינדיבידואליות, הרי שבמושגים של פסיכולוגיית העצמי ניתן לראות את נדיבותו של העץ כבחירה להתייצב בעמדת זולתעצמי כלפי הילד-נער-גבר ובכך, לשמר את ההמשכיות של מקור החיות המזין והמטיב לו זקוק העצמי לאורך חיים שלמים.
 

למרות הקשיים, המכשולים וההסתגלות הלא תמיד קלה לתפקיד ההורה, הרי שלרוב, החוויה הדומיננטית בהורות אינה של ביטול עצמי כי אם של מימוש עצמי. מימוש עצמי זה עולה בקנה אחד עם המשפט שבקריאה אחרת מעורר במקרה הטוב – הרמת גבה, ובמקרה הפחות טוב – ציניות ובוז:

 

'והעץ היה מאושר'

​