תתארו לכם
 

ברוח התקופה – התחדשות הטבע המחזורית נוכח האביב וחג הפסח, אני מוצאת את עצמי מרבה לחשוב על המסע של בני ישראל מעבדות לחרות. ארבעים שנה נדרשו להם על מנת להשתחרר מכבלי העבר, מהשחזורים הטראומטיים של חיי העבדות ומההעברות הבין-דוריות המופנמות של הסבל, הכאב, הפחדים והמצוקה כתוצאה מהשדים והרוחות ששלטו בעברם.

 

כל אחד ומצרים שלו. מצרים יכולה להיות כל דבר כמעט: עבור האחד, מצרים היא אוסף של זיכרונות קשים ומכאיבים, עבור השני – דפוסי חשיבה מגבילים, עבור השלישי – מערכות יחסים מזיקות, עבור הרביעי – חוויה פנימית עמוקה של בלבול, ספקות, חששות ואובדן הדרך ועבור החמישי – תחושה של תקיעות והיעדר מימוש של היבט משמעותי כלשהו של העצמי שלו.
 
ובעומדנו, כל אחד מול מצרים שלו, אין לנו ארבעים שנה ללכת במדבר בכמיהה לשחרור המיוחל. אז מה בכל זאת יש לנו?
 
ראשית, היכולת לדמיין ולהגדיר מהי אותה 'ארץ מובטחת' עבורנו. ממש כבשירו של שלמה ארצי:
 
'תתארו לכם עולם יפה
פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
ואני הולך לפגוש אותה בגן העדן'

היכולת לדמיין ולתאר את אותה 'ארץ מובטחת' מהווה שלב חיוני והכרחי בעיניי מאחר והיכולת להשיג ולממש דבר מה מחייבת את המסוגלות לחלום עליו ואותו.
 
המשאב השני העומד לרשות כל אחד, במסע יציאת מצרים הפרטי שלו, הוא היכולת לקחת אחריות על חייו ועל התנהלותו. המושגים חרות ואחריות כרוכים זה בזה עוד משחר האנושות. גירושם של אדם וחוה מגן עדן פתח בפניהם דלת לעולם הרחב והעשיר שמעבר לגן, ונתן להם את החרות לטעום ממנו ולהתנסות בו כאוות נפשם. ואולם, באותו רגע ממש, נגזר עליהם להיות אחראים לקבלת מענה לצרכיהם ולגורלם.
 
וכפי שהטיב לנסח ז'אן פול סארטר:
"Freedom is what you do with what has been done to you"

גם לאחר חוויות שנכפו עלינו, בהיעדר שליטה שלנו על שנעשה, נותרה בידנו הבחירה, במובן העמוק והבסיסי ביותר שלה, לקבוע עד מתי ובאיזו מידה יוסיפו אירועי העבר לנהל את חיינו.
 
מאחלת לכל אחד ואחת מכם את ההתחדשות הפוטנציאלית הטמונה בחג האביב ואת החיבור מחדש לחופש העמוק המצוי במהות הקיום האנושי שמזכיר לנו חג החרות.