סופת החול


סופות החול שפקדו את ארצנו בימים האחרונים העלו בי מחשבות על הטלטלה העצומה הזאת שאיתני הטבע הביאו לפתחנו – על משמעותה, על העיתוי שלה, הקשר שלה לשריפה שהשתוללה כאן שבוע לפני כן ועל ההשפעה של שינויים דרמטיים חיצוניים על הלך הרוח והחוויה הפנימית האישית של כל אחד ואחת.
 
המחשבות המתגלגלות הובילו אותי אסוציאטיבית לעבר סופות אחרות. לא כאלה שנחוות כחיצוניות וזרות, אלא דווקא אלה שנובעות מתוכנו, בעיתות בהן תהליכי השינוי והצמיחה המלווים אותנו לאורך כל החיים מואצים לפתע למשך פרק זמן כלשהו ומאלצים אותנו להסתגל ולהשתנות באופן ניכר ובקצב מהיר מן הרגיל. תקופות שמלוות, לא אחת, בכאבי גדילה ובחוויה מוגברת של אי ודאות וחוסר שליטה.
 
תיאור מדויק למדי של סופה כזו נכתב על ידי הרוקי מורקמי בספרו 'קפקא על החוף'. הריהו לפניכם:
 
"לפעמים הגורל דומה לסופת חול חזקה שכיוונה משתנה כל הזמן. כדי להימלט ממנה אתה משנה כיוון. אבל הסופה מתאימה את עצמה אליך. שוב אתה פונה. וכך שוב ושוב, כמו ריקוד מבשר רעות עם מלאך המוות לפני עלות השחר. למה? כי הסופה הזו היא לא סתם סופה זרה שהגיעה מאיזה מקום רחוק. היא אתה עצמך. היא מתוכך. ולכן מה שאתה יכול לעשות הוא להיכנע למאבק, להכניס רגל אל לב הסופה, לאטום היטב את העיניים ואת האוזניים שלא יחדור לתוכן חול, ולעבור בתוכה צעד אחר צעד. אין שם שמש ולא ירח, לא כיוון ולפעמים גם לא זמן שאפשר למדוד. רק חול לבן ודק, כמו אבקה מעצמות משויפות, מסתחרר מעלה אל השמים...
 
...ואז, כשתישוך הסופה, אתה עצמך לא תוכל להבין איך כיצד עברת בה ושרדת. אבל דבר אחד יהיה ברור – כשתצא ממנה ותשרוד אותה לא תהיה אותו אדם שהכניס רגל לתוכה. זוהי בדיוק המשמעות של סופת החול."

 
הטריגרים לסופה כזו יכולים להיות רבים, מגוונים ומשתנים בין אדם אחד למשנהו. אפשר שהם ינבעו מחוויות קשות ומכאיבות אך גם שינויים חיוביים שהאדם עצמו יוזם ומחולל בחייו יכולים להובילו לתוך סופת חול שכזו. נדמה לי שהצעתו של מורקמי לעשות את הדבר המנוגד לאינסטינקט הבסיסי ולהיכנע – לתת לסופה לעבור דרכנו או לעבור בעצמנו דרכה, תוך התמקדות במזעור הנזקים, מאתגרת ומאירת עיניים כאחת.

אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין