העברה נגדית

מבוא

כחלק מהתפתחות ומהתחדשות הגישה הפסיכודינאמית, עברה ההעברה הנגדית שינויים משמעותיים במהלך השנים. מגמת השינוי, בדומה לזו שאפיינה את ההתיחסות להעברה, נעה מראית ההעברה הנגדית כמכשול לתהליך הטיפולי, לעבר תפיסתה ככלי טיפולי בעל ערך ומיקום מרכזי בטיפול (Meyers, 1986), השקפה המתבטאת במלוא עוצמתה בצמיחת הגישות האינטרסובייקטיביות. ההגדרות השונות של המושג משקפות חילוקי דעות לגבי שתי תימות מרכזיות: האחת, היקפו של המושג וגבולותיו. השניה, אופן ההתמודדות עם ההעברה הנגדית בטיפול. מטרת עבודה זו הינה סקירת התפתחות המושג, תוך התיחסות לעמדות השונות לגבי התימות שצוינו לעיל ולסוגיות נוספות הכרוכות בו. 

 

התפתחות המושג

פרויד הגדיר את ההעברה הנגדית כתגובה הרגשית של האנליסט לגירוי הנובע מהמטופל, המשפיע על רגשותיו הלא מודעים של האנליסט. פרויד הגביל את המושג למרכיבים הפתולוגים של תגובת האנליסט למטופל (Epstein & Feiner, 1993). מהתיחסותו להעברה הנגדית כמכשול נגזרה גם דרך הפעולה לגביו – הצורך להסירו. כלומר, על המטפל להיות מודע להעברה הנגדית שלו ולהתגבר עליה, ע"י אנאליזה עצמית או, כפי שהמליץ מאוחר יותר, ע"י הדרכה אנליטית (Etchengoyer, 1991). עם זאת, הטיפול בדורה מהווה דוגמא לחוסר יכולתו להבחין בהעברה הנגדית שלו עצמו (גיי, 1993). בדרכו הטיפוסית לרמוז על תחום לתגליות פוריות, כתב ב 1913: "בלא מודע של כל אחד מאיתנו קיים כלי שבאמצעותו הוא יכול לפרש את הלא מודע של אנשים אחרים" (Etchengoyer, 1991). בהתיחס לשאלה מדוע לא הוסיף פרויד עצמו לחקור תחום זה, מעניין לצטט ממכתבו של פרויד ליונג מ 1911: "אני מאמין כי יש צורך במאמר על העברה נגדית. כמובן שלא נוכל לפרסם זאת, נצטרך להעביר עותקים בינינו" (Aronson, 1986). פרנצ'י, תלמידו של פרויד, ביקר את דימוי המטפל ל'מסך חלק', מתוך הכרה בכך שהמטופל קולט את מעידות המטפל, ומושפע, מעבר לגורמים פנימיים, אף מגורמים הקשורים בקשר הטיפולי עצמו. לכן, יש לראות קשר זה כבעל משמעות טיפולית בזכות עצמו (ברמן, 1986). הוא העלה את האפשרות שחווית המטפל עשויה להיות תפיסה תקפה, ולכן שיקום האמון ניתן להשגה על ידי נכונות האנליטיקאי לבדוק את ההעברה הנגדית שלו עם המטופל. פרנצי אמנם הרחיק לכת בנסיונות ליישם טכניקה של אנאליזה הדדית, אולם ברעיונותיו אלו ניתן לראות את ניצני הגישה האינטרסוביקטיבית, שבה הקשר והחוויה הטיפולית מומשגים ככלים מרכזיים, והפירושים נתפסים כדרך להעמקת הקשר. זאת בניגוד לפרויד שראה בקשר לכל היותר תנאי מקדים להפעלת הכלי הטיפולי – הפירוש (ברמן, 1997). ע"פ יונג (בתוך Dehing, 1992), ההתערבות האנליטית לעולם אינה נייטראלית מכיוון שהיא קשורה בהכרח לתהליכי העברה והעברה נגדית. הדינאמיקה המאפיינת תהליכים אלה גורמת לכך שלא ניתן להגדיר התערבות כ'טובה' או כ'רעה', מכיוון שהיא יכולה להיות אחת מהשתיים, בהתיחס להקשר של תהליכים אלה. לדעתו, מתן פירוש אידיאלי נעשה במסגרת ההעברה וההעברה הנגדית. עם זאת, ידוע שיונג נטה לראות בהעברה הנגדית מכשול יותר מאשר כלי טיפולי בעל ערך (Dehing, 1992). אסכולות יונגיאניות שונות הקיימות כיום, נבדלות זו מזו, בין היתר, בחשיבות אותה הן מייחסות להעברה ולהעברה הנגדית. הגישה הסינתטית דוגלת בקיומו של מרכיב יצירתי בהעברה, בעל ערך כוונתי, המייצג מטרה שראשיתה אינה מודעת, המשמשת כוקטור לנסיון לא מודע לשינוי ולהתחדשות. השלכתה של השקפה זו לגבי ההעברה הנגדית הינה שהתהליך האנאליטי הינו בעל פוטנציאל יצירתי גם עבור המטפל. הגישה הגנטית מדגישה את הקושי לעשות אינטגרציה של ארכיטיפים בדיאדה אם-ילד, ובגרסה המאוחרת שלה, כפי שמתבטאת בהעברה ובהעברה הנגדית (Dehing, 1992). בעיקרון, המטפל אינו אמור לחשוף את רגשותיו בפני המטופל, אולם לנוכח חוויה סובייקטיבית אלימה במיוחד Dehing (1992) תומך בשיתוף חלקי של המטופל בתחושת המטפל, באופן שיקל על המתח מבלי לנטוש את המטרה האנאליטית. באשר לאנה פרויד, לא מצאתי בספרות התיחסות שלה למושג. מעניין שמי שעסקה רבות במנגנוני ההגנה השונים, בחרה שלא לגעת בהגנה המאסיבית מכולם – אותו מסך חלק מאחריו מסתתר האנליטיקאי. Reik (בתוך Etchengoyer, 1991) טען שעל האנליטיקאי להרשות לעצמו להיות מופתע מהלא מודע שלו, גישה המעידה על מחשבות העברה נגדית, למרות שהמושג לא הוזכר באמירה זו. על פיו, הדרך הטובה ביותר להבין את החומר של המטופל הינה באמצעות האינטואיציה של הלא מודע של המטפל. עם זאת, הוא אינו מתיחס לעובדה שאינטואיציה זו מוזנת מקונפליקט של המטפל, המתעורר כתוצאה מקונפליקט המטופל המתבטא בהעברה. בהתיחסות מפורשת להעברה נגדית, הוא רואה אותה כהתנגדות של המטפל, שיש להתגבר עליה באנליזה עצמית (Etchengoyer, 1991). Reich דחתה נמרצות את הטענה שהעברה נגדית יכולה לשמש כלי טיפולי להבנת המטופל ולתקשורת איתו, בכנותה את השימוש בהעברה הנגדית להבנת המטופל 'תחליף לאמפתיה' (Epstein & Feiner, 1993). תפיסתה את ההעברה הנגדית כמכשול, תפיסה דומיננטית בתקופה זו, שיקפה קושי של מטפלים ותיאורטיקנים להכיר בזהותם החיונית כמשפיעה על הקשר עם המטופל, הכרה הדורשת ויתור על אשליית עליונותם ביחס למטופל (Etchengoyer, 1991). סנונית יוצאת דופן באותה העת היתה Sharpe, שהציגה ב 1927 טיפול בנערה, שהתבסס על ניתוח תגובותיה שלה כלפי המטופלת, המהווה מודל לשימוש בהעברה הנגדית ככלי להבנת התהליך הטיפולי. אולם, היא נמנעה מפיתוח תיאורטי של הנושא. נראה שגישה זו הקדימה את זמנה, בהופיעה בעת שהפסיכואנליזה לא היתה מוכנה עדיין לקלוט אותה. על מנת לקבל רעיון זה ולפתח אותו, נדרשו הבנות נוספות לגבי תופעת העברה וכן לגבי טכניקת הפרשנות ומגבלותיה (Etchengoyer, 1991). אף מעבר לכך, סביר להניח שהיה צורך בתהליך הדרגתי של השלמה וקבלה של מטפלים את עצמם כאנושיים וויתור על פנטזית האומניפוטנטיות. הגעתו של תהליך מעין זה לשלב המאפשר תחילתה של התיחסות שונה להעברה הנגדית התרחשה בשנות החמישים. Heimann הרחיבה את המושג בכך שכללה בו את כל הרגשות שחווה המטפל כלפי המטופל, וראתה רגשות אלה כבעלי חשיבות רבה לעבודת המטפל. בהתיחס לסוגית ההתמודדות עם ההעברה הנגדית, טענה כי אין לחלוק אותה עם המטופל, אלא להשתמש בה כמקור להבנת הקונפליקטים וההגנות של המטפל (Epstein & Feiner, 1993). חשוב לציין כי תפיסה זו אינה מבטלת את ההשקפה הדומיננטית באותה התקופה, שראתה את ההעברה הנגדית כסכנה לטיפול, אלא מתוספת עליה, מגמה שיתכן שנבעה מהצורך של הכותבת להשתייך לאבות הפסיכואנליזה ולהיות מזוהה עם הזרם העיקרי בה. במקביל לעבודתה, ראה Racker בהעברה הנגדית שדה בו עשוי להתרחש שינוי במטופל. הוא תיאר שני סוגים של העברה נגדית: 'מתאימה', המתייחסת להזדהות המטפל עם פונקציות האישיות של המטופל, ו'משלימה', המתארת מצב בו המטפל מזדהה עם האובייקטים המופנמים של המטופל. לדעתו, העברה נגדית מתאימה נשענת ברובה על אמפתיה והבנה, בעוד זו המשלימה מעידה על רמה גבוהה יותר של קונפליקט. במידה והמטפל נכשל בהזדהות המתאימה, ההעברה הנגדית המשלימה מתחזקת (Etchengoyer, 1991). הבנתו המאוחרת יותר של אוגדן לגבי 'קוטב העצמי' – החלק המזוהה עם העצמי, בשונה מ'קוטב האובייקט' – החלק המזוהה עם האובייקט, עולה בקנה אחד עם ניתוחו של Racker (ברמן, 1986). ע"פ Money-Kyrle, לעומת זאת, השימוש בהעברה נגדית ככלי נעשה ע"י הזדהות כפולה – עם המטופל ועם האובייקט שלו, ועל מנת לבצע את משימתו כראוי, נדרש המטפל למקם את עצמו בשני המקומות (בתוך Etchengoyer, 1991). בהתיחס להיקף המושג, הרי ש Racker מחשיב אמפתיה כצורה מסויימת של העברה נגדית. עם זאת, יש שיטילו ספק בקיומה רק בסוג המתאים של העברה הנגדית, ויטענו, בצדק, לקיומה גם בהעברה נגדית מהסוג המשלים, טענה העשויה 'להוציא ' את מושג האמפתיה מתוך מושג ההעברה הנגדית, ולראותו כעומד בפני עצמו. Issacharoff & Hunt (1993) אף מזהירים בפני תגובות אמפתיות יתר על המידה, שעלולות למנוע מאיתנו להגיע למקומות אליהם הפנטזיות שלנו פולשות, ולצמצם את יכולתנו להבחין במציאות הפסיכית של המטופל. ראיית האמפתיה כחלק מההעברה הנגדית אינה מתיישבת גם עם התפיסה המוקדמת של ההעברה הנגדית כמכשול בטיפול. בפרסומיה משנות החמישים, טענה Little שלעיתים קרובות, ההעברה הנגדית היא העושה את העבודה. המלצתה בנוגע לפרושים שניתנו טרם עת הינה שהמטפל יודה בטעותו ויסביר למטופל את מקור הפירוש בהעברה הנגדית הלא מודעת שלו. בנוסף, טענה, כי כשם שהמטפל מהווה מראה עבור המטופל, כך גם המטופל מחזיק מראה מול המטפל. (Epstein & Feiner, 1993). על תפיסה זאת הוסיף Money-Kyrle שמעבר לכך שלמטופל יש חלק בהעברה הנגדית של המטפל, הוא אף סובל מהשפעותיה. הפתרון שהוא מציע למטפל הינו לנתח ראשית את הקונפליקט שלו, להבין את תרומת המטופל ליצירתו ולאחר מכן להתיחס להשפעות הקונפליקט על המטופל (Etchengoyer, 1991). ויניקוט (1995) ביקר את עצמו על  כי במהלך שנים רבות עיכב או מנע שינוי אצל מטופלים כתוצאה מצורך אישי שלו לפרש. זוהי דוגמא נפלאה למטפל המסוגל לתקשר עם עולמו הפנימי על מנת למנוע פעולות הנובעות ממניעי המטפל ואינן בשרות המטופל. ויניקוט טען כי העברה נגדית הינה מקור מידע לא רק לגבי המטופל אלא גם לגבי המטפל (Epstein & Feiner, 1993). ויניקוט היה גם בין הראשונים להכיר בהשפעתה של העברה נגדית שלילית, במקרים שהגדיר כ'שנאה אובייקטיבית', והבהיר את ההבדל בין החזקה אותנטית לבין קבלה בלתי מותנית שניתן להטיל ספק באותנטיות שלה (ברמן, 1986). גישתה של מלאני קליין, המתבססת על הנחות אינטרא פסיכיות דומיננטיות, לצד אי יכולתה לראות פגם בטיפול בילדיה שלה ובמתן הדרכה למטפליהם, סותרת במהותה הכרה במושג ההעברה הנגדית. עם זאת, הבנותיה לגבי תהליכי הפנמה והשלכה המתרחשים בין העצמי לאובייקט, תוך ערבוב מתמיד בין מה שנחווה כפנימי או כחיצוני, מהווים בסיס להבנת תהליכים בינאישיים וניתוחם (ברמן, 1986). לביון, מתלמידיה של קליין, מספר תרומות בעלות משמעות למושג: ראשית, הוא נתן משמעות בינאישית למושג ההשלכה הנגדית של קליין (ברמן, 1986). דיון מפורט במושג זה הינו מעבר להיקף העבודה הנוכחית, אך כדאי לציין ש'בחירת' התכנים המסויימים המושלכים על המטפל יכולה להיות קשורה לתכני ההעברה ההנגדית ולמאפייניה. בנוסף, ניתן להניח כי  תגובתו של המטפל להזדהות השלכתית, כלומר 'קבלה' או 'דחיה' של המאפיינים המושלכים עליו, מושפעת מההעברה הנגדית. תרומה נוספת של ביון שהינה משמעותית למושג הינה רעיון המיכל שפיתח, המסייע לנו להבין כשלונות טיפוליים הנובעים מקשיי הכלה של המטפל לתכנים רגשיים פתולוגיים (ברמן, 1986), קשיים שסביר להניח שיש להם בסיס כלשהוא בהעברה הנגדית. בנוסף, טען ביון כי מן הראוי שבכל טיפול יהיו שני אנשים מפוחדים (ברמן, 1986), ובכך נתן לגיטימציה לקיומה של חרדה מצידו של המטפל, כחלק מהתימות המזינות את ההעברה הנגדית. לדעת Bacal (1998), התנגדות המבטאת פחד של המטופל מהחיאת טראומות ילדות בטיפול, מוצדקת לעיתים ע"י ההעברה הנגדית של המטפל. על פיו, המטפל פועל בגבולות הבנתו וההעברה הנגדית שלו. בנוסף, הוא מציין כי אישיות המטפל קובעת במידה מסויימת את יכולתו לספק חוויה טיפולית אופטימלית עבור המטופל. מטרת הטיפול, ע"פ אוגדן, הינה להכיל את ההזדהויות ההשלכתיות של המטופל, תוך כדי עיכולן והעברתן תהליך של דה-טוקסיפיקציה. החזרת ההזדהות ההשלכתית למטופל לאחר עיכולה מאפשרת לו הפנמה של דפוס יחסים שונה במקצת, תוך אפשרות להזדהות עם התמודדתו של סופג ההשלכה עם הרגשות שהתעוררו בו (ברמן, 1986). הרלוונטיות של האמור לעיל לעבודה זו קשורה להיקף הגדרת מושג ההעברה הנגדית, והכללת תגובות הזדהות השלכתית והזדהות השלכתית נגדית כחלק ממנו, נקודה אליה אשוב בהמשך. בעבודתו על העברה נגדית כ'היענות לתפקיד', עסק סנדלר במצבים בהם המטפל אכן מופעל, ומצליח להבין את משמעות המצב עבור המטופל, רק לאחר שהרשה לעצמו להיות מופעל על ידו והשתהה לשקול זאת לאחר מעשה (ברמן, 1986). סרלס הדגיש במאמר העוסק במטופל כמטפל של האנליטיקאי שלו, את הסימטריה הפוטנציאלית בדפוסי תגובה הדדיים ובמניעיהם של המטפל והמטופל. גם עבודות אחרות שלו ממחישות את נכונותו הרבה לבדוק את חלקו הוא באינטראקציה עם מטופלים. על פיו, המידה בה 'נרשה' למטופלים שלנו לנסות לטפל בנו ולתרום לנו עשויה לקבוע את הצלחת הטיפול (ברמן, 1986). קייסמנט נתן מקום נרחב להעברה הנגדית כחלק מגישה הדדית הבאה לידי ביטוי אף בשמות ספריו 'ללמוד מן המטופל' (1988) ו'להוסיף וללמוד מן המטופל' (1995). קייסמנט מסכים עם ההשקפה על פיה יש למטופלים השפעה רגשית על המטפלים שלהם, הנובעת מאישיות המטופל, מן ההעברה שלו או מטיב הוויתו. עם זאת, לדעתו תגובת המטפל מעידה לעיתים אך ורק על המטפל עצמו. לכן, הצעד הראשון חייב להיות בחינת רגשות המטפל, והבחנה בין מה שמתעורר בתגובה למטופל לבין חלקיו שלו עצמו (קייסמנט, 1988). הוא מזהיר מפני תגובת העברה נגדית כלפי המוכר, מצב בו המטפל מגיב על סמך דמיון למצבים קליניים דומים, הנובע בחלקו מחרדת המטפל והצורך שלו בתחושת ביטחון. מצב נוסף אליו התייחס, הינו הדחף לחזק מטופל, הנתפס בעיניו כסימן מקדים למתח המתקרב באנאליזה והמלצתו למטפל הינה להשתמש בו, על מנת להיות מוכן לבאות (קייסמנט, 1988). באשר לכיצד לנהוג  בהעברה הנגדית, עמדתו היא שפרשנות הניתנת למטופל צריכה להיות קשורה לאותות בני זיהוי מצידו. מקרים בהם המטפל אינו מזהה אותות אלה, נתפסים בעיניו כאינדיקציה לכך שאין עדיין אחיזה מספקת לפרשנות, שכן היא מבוססת רק על תגובות המטפל למטופל (קייסמנט, 1988). פרשנות כזו עלולה להיות מנוצלת ע"י מטופלים מסויימים לחיזוק שאיפתם לפאסיביות, ואחרים עלולים לתפוס אותה כפולשנית, מעיקה ויומרנית (קייסמנט, 1995).  כלומר, יש להתחשב ברגשות המתעוררים במטפל בניסוח הפרשנויות באופן מושכל, ולהמנע מ'זריקתם' על המטופל בטרם עת או כשאינן מעובדות דין.  גישתו הכללית של קייסמנט, הדוגלת בבחינת המטפל את עצמו ובזיהוי כשליו, מבטאת עמדה הרחוקה שנות אור מזו של מטפלים ותאורטיקנים שעודדו עמדה טיפולית מרוחקת ואומניפוטנטית, תפיסה שרווחה בתקופת התפתחותו הראשונית של מושג ההעברה הנגדית. מקדוגל (1999) נותנת אף היא מקום נרחב להעברה הנגדית. לא רק שהמושג, כתיאטרונו של המטפל, הפך למרכזי בהבנת התהליך הטיפולי, אלא שראייתו כהחייאת דפוסי קשר קדומים של המטופל הפכה לתפיסתו כתגובת המטופל לאישיותו הממשית של המטפל. מקדוגל מראה כיצד היא, כמטפלת, משתקפת בראי המטופל ובפנטזיות שלו, כיצד הוא משתקף בעולמה, וכיצד התהליך הדינאמי הזה בא לידי ביטוי במפגש הטיפולי. ברמן (1997) טוען כי ליישום השקפות אלה ישנן השלכות גם על ההדרכה הטיפולית. לטענתו, יש להתיחס בהדרכה גם לחוויותיו האישיות של המודרך על מנת להבין היבטים מרכזיים בטיפול. עם זאת, הוא מודע לסיכון שההדרכה תהפוך לחודרנית ומאיימת עבור המודרך. נראה אם כן שבאימוץ השקפה זו, יש צורך להגדיר את הגבול בין הדרכה וטיפול.   

 

העברה נגדית: הביצה או התרנגולת?

סקירת הספרות מעלה שאלה לגבי כיוונה של ההעברה הנגדית. לטענתם של סנדלר ועמיתיו (בתוך Etchengoyer, 1991), המילה 'נגדית' מייצגת שתי משמעויות בעלות משמעות בהתיחס למושג: האחת – בניגוד, כלומר בכיוון הפוך. השניה – במקביל, כלומר במובן של איזון ושיווי משקל. במרכז גישתו של לאנגס (בתוך ברמן, 1986), עומדת תפיסת הטיפול כשדה דו אישי, שבו מתרחש תהליך הדדי ומעגלי בין המשתתפים. השקפה זו מצדדת בראיית ההעברה הנגדית כהעברה של המטפל, ומעלה את התהיה לגבי היכולת להגדירה כ'נגדית', היות ויתכנו מצבים בהם העברת המטפל מתפתחת לפני או במקביל להעברת המטופל. הסוגיה הופכת מורכבת יותר, בהתחשב באופני ההגדרה השונים ביחס להיקף המושג: הגדרה צרה של ההעברה הנגדית כתגובות המטפל למטופל, עשויה להצדיק את שמו המקובל. עם זאת, הגדרה רחבה יותר, הכוללת את מאפייני המטפל ואת התהליכים הלא מודעים שלו, יכולה לתמוך בהשקפה הדוגלת בקיומם של שני תהליכי העברה מקבילים, שניתן לקבוע את כיוונם (בהתאם למה קדם למה), רק באופן שהינו ספציפי לכל מפגש בין מטפל ומטופל. ע"פ פרויד לדוגמא (בתוך Etchengoyer, 1991), רגשות ואינסטינקטים עולים מהלא מודע של המטפל כתוצאה מהעברת המטופל. במאמר שפרסם ב 1929 ציין יונג ארבעה שלבים בפעולה הטיפולית. בתיאורו זה מיקם יונג את משמעות ההעברה הנגדית בשלב האחרון בטיפול (Dehing, 1992). התיחסותו לניתוח ההעברה ממוקמת בתיאור זה בשלב השני. למרות שיונג לא טען מפורשות כי התפתחות ההעברה מקדימה את זו של ההעברה הנגדית, הרי שסדר מיקומם בשלבי הטיפול רומז לכיוון מוגדר של התהליכים הבינאישיים. ההשקפה הרווחת היום הינה שהעברה והעברה נגדית קיימות בכל ארבעת השלבים, והשאלה העיקרית היא באיזו רמה יש להתיחס אליהן בכל שלב (Dehing, 1992). Dehing (1992), מציין שיסודם של תהליכי העברה והעברה נגדית מונחים עוד בשיחת הטלפון הראשונה של המטופל והמטפל. ניתן להרחיק לכת ולומר כי עובדים סוציאלים, הנוהגים לא אחת להתרשם ממידע מקדים לגבי מטופלים המוכרים בסוכנות בה הם עובדים, מפתחים העברה נגדית בטרם שמע הפונה עצמו את קולם. תפיסה זו מעלה את התהיה לגבי השימוש במילה 'נגדית', שהרי ההעברה עדיין לא התפתחה, ויתכן כי המטפל כבר מחזיק בגישה או עמדה כלשהיא כלפי המטופל.  Lacan (בתוך Etchengoyer, 1991) טוען כי העברה הינה סכום של דעות קדומות, תשוקות, ואפילו מידע לא מספק מצידו של המטפל לגבי התהליך הדיאלקטי. בנוסף, לדעתו העברה מתחילה כשהעברה הנגדית הורסת את התפתחות התהליך. מהגדרה זו משתמע כי העברתו של המטפל אינה בהכרח קשורה לזו של המטופל ולעיתים אף מקדימה אותה, ולכן אינה 'נגדית'. ישנם אחרים, הכוללים בהעברה הנגדית את המושג הזדהות השלכתית נגדית: יכולתו של המטפל לזהות שימוש של המטופל במנגנון ההזדהות ההשלכתית מאפשרת לו ללמוד על עולמו הפנימי של המטופל. לעומת זאת, כאשר המטפל אינו מזהה תגובה זו בעצמו, הוא עלול להגיב בהזדהות השלכתית נגדית, ע"י Acting out של העצמי ושל יצוגי האובייקט הבלתי נסבלים של המטופל. תפיסה זו של ההעברה הנגדית הינה קיצונית, בהפיכתה את המטופל לסוכן ואת המטפל למקבל, במקום לראותה כנובעת מהמטפל (Meyers, 1986). בהקשר לדיון בפרק זה, הגדרה זו מצדדת אף היא בכינוי המושג בשמו המקובל. 

לדעת Etchengoyer (1991), הדרך לפתור את הדילמה הינה ע"י הגדרה שרירותית. עם זאת, הוא מציין כי ההגדרה מפסיקה להיות שרירותית כאשר ה Settingהטיפולי נלקח בחשבון. המושג העברה נגדית מצביע על כך שנקודת הפתיחה הינה העברת המטופל. Etchengoyer (1991) אף מבקר את Lacan, ברומזו כי נראה שהסברו התיאורטי ההופך את הכיוונים, עולה בקנה אחד עם ה Setting החופשי שלו. בנוסף, בהתחשב בהתפתחות המושגים, הרי שההעברה הוכרה הרבה לפני ההעברה הנגדית, בתקופה בה ראו את תגובות האנליסט כרציונליות ושקולות, בעוד ההבנה שאין זה המצב, והתפתחות מושג ההעברה הנגדית הופיעו זמן מה לאחר מכן. 

גישה מעניינת בהקשר זה הינה זו שלBacal & Thomson  (1998). הם שוללים את השימוש במונח העברה נגדית תוך הכרה בכך שאינו מתאים לכלול בתוכו את רגשות המטפל שאינם עולים רק כתגובה להעברת המטופל. לפיכך, הם מוצאים את המושג 'תגובות קרבה' (relatedness reactions) כמתאים יותר לתיאור רגשות אלו. 

 

טיפולוגיות שונות של העברה נגדית

Racker  (בתוך Etchengoyer, 1991) הבחין בסוגים שונים של העברה נגדית על בסיס שלושה פרמטרים. אבחנה אחת, בין העברה נגדית מתאימה ומשלימה צויינה קודם לכן. אבחנה נוספת שלו הינה בין מחשבות העברה נגדית, מצבים בהם הקונפליקט הינו גמיש וורסטילי, לבין עמדת העברה נגדית, המעידה על רמה גבוהה יותר של קונפליקט, ומאופיינת ברגשות ובפנטזיות עמוקות ומתמשכות מאלה הקיימים במחשבות העברה נגדית. בנוסף, הוא הבחין בין העברה נגדית עקיפה, המונעת ע"י אובייקט שונה מהמטופל, לבין העברה נגדית ישירה, הנובעת מהמטופל עצמו. את הטיפולוגיה של Reich  (בתוך Etchengoyer, 1991), המתייחסת להעברה נגדית נאותה ולכזו של Acting out ניתן לראות כמקבילה להבחנה של Racker, למרות שהשמות בהם בחרה להשתמש שוללים לגיטימציה לקיומה של העברה נגדית עקיפה, ויתכנו גם מקרים של העברה נגדית עקיפה שלא ניתן להגדירה כ Acting out. יתכן שהעמדה השיפוטית שביטאה Reich בטיפולוגיה שלה, קשורה לתפיסתה את מושג ההעברה הנגדית כמכשול לטיפול, ומהרצון להמנע מהערמת קשיים נוספים, הנובעים ממקורות שאינם קשורים למטופל. Etchengoyer (1991) מגדיר Counter acting out כסוג מסוים של העברה נגדית הקשורה להפרעת המשימה. ע"פ Stein (1986), במצבי משבר של Acting out מצד המטופל, כוחות ההעברה הנגדית עלולים להיות חזקים במיוחד. מצבים אלו יוצרים פיתוי להסחף עם פנטזיות הצלה, המשחקות תפקיד חשוב באישיותם של רוב המטפלים. בבסיס מצבים אלה ניתן לא אחת למצוא נסיון לבחון את האנאליסט ולפתות אותו לטעות ולפול למלכודת של Counter acting out. הוא מזהיר את המטפל מפני מקרים אלו, בהם חרדת העברה נגדית עלולה להוביל לבעיות, ובמיוחד לכשלון בניתוח שגיאות ובתיקונן. בנוסף, הוא טוען, כי יש לתת את הדעת לכך שעידוד הדחקת דחפי עוינות ומיניות אינטנסיביים המאפיינים את המטופל, שמקורם בחרדת המטפל להתיחס אליהם, עלולה להוביל ל  Acting out, במטרה למשוך את תשומת ליבו של המטפל. מהבנותיו אלו משתמע כי הקשר בין העברה נגדית ו Acting out הינו מורכב ביותר ומאופיין בהשפעות הדדיות. 

Gitelson  (בתוך Etchengoyer, 1991) הבחין בין שתי עמדות של המטפל: האחת, כאשר המטפל מגיב למטופל בשלמותו, עמדה המעידה על מעורבות גבוהה מאוד ולכן פוסלת את האנליסט כמטפל באותו מקרה. לטענתו, יש לראות בתגובות אלו העברה של המטפל הקשורה להחיאה של העברה קודמת, וממליץ, לאור זאת, לראות בתחילת הטיפול תקופת נסיון, שמטרתה לבדוק האם המטפל והמטופל יכולים לעבוד יחד. העמדה השניה היא תגובת המטפל להיבטים מסויימים של המטופל, אותה הוא מגדיר כהעברה נגדית, במשמעות המצומצמת של המילה – תגובת המטפל להעברת המטופל. מבקריו של Gitelson טענו כי לא ניתן לעשות אבחנה חדה בין שתי העמדות שתיאר. 

קרנברג (1986) מבחין בין שלושה סוגים של העברה נגדית, בהתבסס על מרכיב הזמן. הראשונה מבטאת תגובות אקוטיות קצרות טווח, השניה – עיוותים ארוכי טווח, והשלישית הינה קבועה ומשקפת פתולוגיה אישיותית של המטפל. 

מושג נוסף הקשור להעברה נגדית, אשר קיימים חילוקי דעות לגבי המידה בה הוא מהווה חלק ממנה, הינו הזדהות השלכתית נגדית. גרינברג (בתוך Etchengoyer, 1991) טוען כי בשונה מהעברה נגדית, בה האנליסט נהיה מודע לתגובתו, ומשתמש בה ככלי טכני, כשמנגנון ההזדהות ההשלכתית הנגדית פועל, מגיב המטפל בהתאם להיבטים שהושלכו עליו. נראה לי שיש בהבחנה זו משהו מאולץ ממספר טעמים. ראשית, גם תגובות העברה נגדית עלולות להיות בלתי מודעות ומובנות רק בניתוח בדיעבד של הסיטואציה. למעשה, ניתוח כזה יכול לתת אינדיקציה לגבי המידה בה תגובת המטפל נבעה ממאפייניו שלו או מהיבטי המטופל שהושלכו עליו. שנית, יתכן שהאינטראקצה בין האספקטים המושלכים לבין מאפייני המטפל היא שתקבע את תגובתו של המטפל להזדהות ההשלכתית. נראה מתקבל על הדעת שמטפלים שונים עשויים להגיב בדרכים אחרות להשלכות שונות, ושמגוון התגובות משקף תכנים שונים של העברה נגדית. במידה וכך הדבר, נסיון המטפל להבין את המידה בה תגובותיו מתיישבות עם חלקים שלו, או זרות לו לחלוטין, עשוי להבהיר אלו מן המנגנונים פעל במקרה הספציפי. עם זאת, גם תגובות הנתפסות כאגו דיסטוניות לחלוטין יכולות לשקף תכנים בלתי מודעים של המטפל, שההכרה בהם טרם הושגה. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהאפשרות שמטפל המרשה לעצמו להיות מונע מהשלכת המטופל, מושפע מחרדת העברה נגדית (Etchengoyer, 1991). בהתחשב במורכבות הנושא והקושי להבחין בין התהליכים, נראה לי הגיוני לראות במנגנון ההזדהות ההשלכתית הנגדית כחלק מהעברה נגדית, מסקנה אליה הגיע אף גרינברג בכתביו המאוחרים יותר (Etchengoyer, 1991).

 

העברה נגדית בטיפול בפתולוגיות שונות

Little העמידה את ההעברה הנגדית במרכז הטיפול בבעלי הפרעה קשה. היא אף הרחיקה לכת בהמלצתה למטפלים בבעלי הפרעה קשה להגיב בחופשיות, ואף באופן ספונטני ופרימיטיבי, דבר העשוי לשרת את תפיסת המטופל את המטפל כמישהו שניתן להיות איתו בקשר פתוח (Epstein & Feiner, 1993). ויניקוט הסב את תשומת הלב לאפשרות הופעת רגשות שנאה בעבודה עם פסיכוטים ואנטי סוציאלים, ולצורך לנתח ולפרק תחושות אינטנסיביות על מנת להמשיך לפעול בדרך קונסטרוקטיבית עם מטופלים מסוג זה (Epstein & Feiner, 1993). קרנברג (1986) רואה את העברה הנגדית כנמצאת על רצף המשתנה בהתאם לסוג הפרעת המטופל. בקצהו האחד קיימות תגובות לנוירוטים, בקצהו השני תגובות לפסיכוטים, ובאמצעו ממוקמות תגובות המטפל למצבי אישיות גבולית ונרקסיזם פתולוגי. על פיו, ככל שרגרסית המטופל רבה יותר, כך נדרש האנליסט להחיות יסודות רגרסיביים בעצמו על מנת להישאר מקושר למטופל. מצב בו מטופל מאוד רגרסיבי מחייה דפוסים נוירוטים ארכאיים במטפל נקרא על ידו קיבעון כרוני של ההעברה הנגדית (Etchengoyer, 1991). בנוסף, ציין כי בעבודה עם מטופלים בעלי פתולוגיה חמורה, המבטאים בהעברה אגרסיה פרימיטיבית אינטנסיבית, אישיות המטפל חשופה לתגובות העברה נגדית שעלולות להפעיל את תכונות האופי הפתולוגיות שלו (Kernberg, 1986). Epstein (1993) חולק על המלצתו של קרנברג למתן פירוש מעמת לגבי מנגנוני ההגנה הפתולוגיים, המאפיינים מטופלים בעלי אישיות גבולית, ומצדד במציאת דרך שתאפשר תהליכי התבגרות. עם זאת, הוא מכיר במקרים מסויימים בהם יש צורך לעמת את המטופל עם תוקפנות המטפל, על מנת להתערב במעגל האכזרי של מימדים פסיכוטיים. לדעת ארונסון (1986), תגובות העברה נגדית למטופלים בעלי הפרעות אישיות קשות, מפריעות לנייטראליות של המטפל ועלולות להובילו לפעילות יתר, או לחילופין לנסיגה הגנתית. תגובות אלה נובעות מהעברת המטופל המאופיינת בדומיננטיות של מנגנוני פיצול ובהחיאה של יצוגי אובייקט ויצוגי עצמי חלקיים. 

 

העברה נגדית ומגדר

Wooley  (1991) מבקרת את פרויד על כך שהגדרתו את המשימה הטיפולית מתבססת על משימות ההתפתחות הגברית. על פיה, העמדה האנליטית הקלאסית מציגה את המטפל כביטוי האולטימטיבי לחברות גברית מוצלחת. השקפה זו הינה זרה לנשים, המתקשות למצוא דמיון בין עמדה זו, לבין חוויותיהן ושאיפותיהן. השקפה זו מהווה דוגמא מייצגת לזרם שהתפתח בפסיכואנאליזה במהלך השנים האחרונות, המכיר בקיומה של פסיכולוגית נשים, כנבדלת מזו של גברים. התפתחות מושג ההעברה הנגדית אפשר העלאת שאלות הנוגעות להשפעת מין המטפל על התהליך הטיפולי. Meyers (1986) התייחסה לאספקטים של ההעברה הנגדית הקשורים למין המטפל והמטופל. היא מעלה שאלות כגון האם מטפלים גברים עלולים לפספס העברה אימהית פרה אדיפלית, או כיצד משפיעה אי נוחותן של מטפלות על העיסוק בתימות מיניות ואגרסיביות. על פיה, יתכנו מקרים בהם יכולת האבחנה של המטפל מוטה ממינו. כדוגמא היא מביאה את תחושתה כי מטפלות מעוררות לעיתים קרובות פנטזיות לגבי הריון וקנאת רחם במטופלים ממין זכר, בעוד מטפלים גברים נוטים לאבחן, באופן שהינו כמעט אוניברסלי, קנאת פין במטופלות שלהם. לדעתה, תדירות מקרים אלה נמוכה בהרבה בזוגות אנאליטיים שהינם מאותו מין. לכן, היא ממליצה להיות מודעים לתגובות העברה נגדית הקשורות למגדר, ולמידה בה אנו מאפשרים את התפתחותן של תגובות העברה הנוגעות לנושא זה. בנוסף, היא מציינת גם בעיות ספציפיות הקשורות לדיאדה המורכבת משתי נשים, עקב החיאה של  תכני ספרציה אינדיוידואציה, המונעים ממשאלה להתמזג לצד הפחד מהבלעות, ומעלים רגשות קנאה ותחרותיות. Steiner-Adir (1991) טוענת כי ההגדרה הקלאסית של ההעברה הנגדית רומזת לקשר אסוציאטיבי בין אינטימיות וסכנה. אסוציאציה זו הינה הפוכה לקשר האסוציאטיבי בין ניתוק וסכנה, כפי שמשתקף בפסיכולוגית הנשים. פערים אלו מקבלים משמעות קריטית במיוחד בעבודה עם מטופלים בעלי תימות ספרציה אינדיוידואציה דומיננטיות. דוגמא למטופלים מסוג זה מהוות חולות בהפרעות אכילה. לאור התרשמותה כי מטפלים גברים נוטים לחוש יותר בנח עם אנורקטיות, בעוד מטפלות נוטות לחוש נוח יותר בעבודה עם בולימיות, מתארת המחברת במאמרה את התהליך הבינאישי המאפיין את עבודתם של מטפלים מסוגים שונים, בבעלות ההפרעות השונות. מאמר זה מהווה דוגמא טובה לתיאור דרכים הנבדלות זו מזו בהתיחס לתכני העברה נגדית, במטרה להשיג את אותן מטרות טיפוליות.

 

מחקרים אמפיריים על העברה נגדית

במחקרים לגבי המושג נמצאה תמיכה למספר השערות: Hayes & Gelso (1991) מצאו שמטפלים ממין זכר נוטים לסגת כאשר הם חרדים. Gelso et Al. (1995) מצאו את רמת ההומופוביה של המטפל כמנבאת התנהגות הימנעות עם מטופלים הומואים ולסביות. מודעות המטפל לרגשות העברה נגדית בשילוב עם דבקותו במסגרת התיאורטית, נמצאו כמפחיתים התנהגות העברה נגדית (Latts & Gelso, 1995). בנוסף, יש עדויות לכך שמטופלים של מטפלים, החסרים תחושת יכולת או מודאגים מהאפשרות שיזיקו למטופל , עלולים להפסיק טיפול בטרם עת בסבירות גבוהה יותר ((Truant, 1999. Hayes et al. (1998) מצאו במחקרם שלושה מימדים של העברה נגדית: מקורות, זרזים וביטויים. על פיהם, מטפלים נבדלים זה מזה ביכולתם ובנכונותם לדון במקורות לתגובות ההעברה הנגדית שלהם. במחקרם הם מצאו מספר קטיגוריות המאפיינות מקורות לתגובות העברה נגדית: נושאי משפחה, ובתוכם משפחת המקור, הורות וזוגיות, צרכי המטפל, ומאפיינים תרבותיים הכוללים כתת קטיגוריות גם נושאי מין וגזע. בהתיחס להפעלת תגובות העברה נגדית, נמצאו שבע קטיגוריות של זרזים: תכני המטופל, השוואת המטפל בין המטופל לאחרים, שינוי במבנה ובתהליך הטיפולי, הערכת התקדמות הטיפול, תפיסת המטפל את המטופל, עירור רגשי וקטיגוריה נוספת הכוללת את הופעת המטופל, טבעו של הקשר הטיפולי, טריגרים יחודיים והעברה. כמו כן, נמצאו ארבעה סוגי ביטויים של העברה נגדית: הראשון, גישה, המוגדרת כהתנהגויות, רגשות או מחשבות של המטפל, המפחיתות את המרחק בינו לבין המטופל. השני, הימנעות, המוגדרת כהתנהגויות, רגשות או מחשבות של המטפל, המגבירות את המרחק בינו לבין המטופל. השלישי, רגשות שליליים, מתאר מצב בו רגשות אי נוחות של המטפל, היכולים להפחית או להגביר את המרחק בינו לבין המטופל. והרביעי, תכנון הטיפול, הוגדר כהחלטות, הערכות או מחשבות אחרות של המטפל הקשורות לתהליך הטיפולי. בנוסף, נמצאו מספר אינטראקציות בין הגורמים שהוזכרו להלן: במונחים של קשר בין מקורות וזרזים נמצא שעיסוק המטופל בתכני משפחה מעורר במטפל תכנים הקשורים למשפחתו שלו. כמו כן נמצא כי תפיסה שלילית של המטופל ע"י המטפל עוררה צרכים אחרים (לדוגמא צורך באישור) של המטפל. קרבתו של מועד סיום הטיפול עוררה במטפלים את תכני הסיום שלהם. במונחים של קשר בין מקורות ההעברה הנגדית וביטוייה נמצא שעיסוק המטפל בנושאים הנוגעים למשפחת המקור שלו גרם לחווית הזדהות עם המטופל. בנוסף, התעוררות של גרנדיוזיות ונרקסיסטיות במטפל נמצאה כמובילה לתחושת חרדה. במונחים של קשר בין זרזים לתגובות העברה נגדית לבין ביטוייה, זוהו שלושה דפוסים מאפיינים: מטופלים שדיברו על משפחת המקור שלהם עוררו במטפלים הבנה רחמנית. כאשר הזרז לתגובות העברה נגדית היה עירור רגשי, מטפלים נטו לחוש רגשות שליליים. בנוסף, כשמטפלים תפסו מטופלים באופן שלילי, התגובות השכיחות כללו חרדה, הזנה, ריחוק מהמטופל ומחשבות אחרות לגבי הטיפול (Hayes et al., 1998).

 

ההקשר החברתי תרבותי להתפתחות המושג

"המיתוס התרבותי בו אנו חיים הוא של טכנולוגיזציה, הישגים, חומריים, תחרותיות והצלחה אישית… אנו חשים בדידות ועסוקים בלהגדיר את מקומנו ולהגיע לעצמאות אישית מקסימלית. החשיבה הרציונלית מפרידה, מכוונת מטרה, חקרנית לסיבות ותוצאות, ואילו הצורך שלנו לאחדות ארכאית פנימית וחיצונית, לחווית Oneness וכן למודעות מטריאכלית של תחושות ואינטואיציות נדחק הצידה. חסרה לנו יכולת להדדיות ושיתוף פעולה, וכל חלק במכלול הוויתנו חש מאויים מצד האחרים. נדרשת מאיתנו ערנות הסתגלותית לשינויים המהירים בתרבות המערבית המודרנית שמציפה באינטנסיביות ואינפורמציה, ללא התייחסות לקצב האנושי" (מור, 1999). אין זה מפתיע שלאור מציאות זו, בה קשרים אנושיים רבים מתקיימים באמצעות מחשבים, המפגש הטיפולי עצמו קיבל חשיבות שהינה מעבר להשגת מטרות הפרט, מעצם היותו בין המעוזים האחרונים לקשר אנושי. אין ספק שהתפתחות מושג ההעברה הנגדית עונה, בין השאר, על צרכים ברמת המאקרו לחוויה הדדית ולמה שכונה ע"י מור (1999) 'מודעות מטריאכלית'. מעניין לציין בהקשר זה את אזכורו של ברמן (1997) את פרנצי כ'אמא של הפסיכואנאליזה', היות ובעבודתו, שנתנה מקום נרחב לתחושות ולאינטואיציות של המטפל, נבטו ניצני תפיסת ההעברה הנגדית כפי שבאה לידי ביטוי כיום בגישה האינטרסובייקטיבית. באשר לקצבו המהיר עד מטורף של העולם, הרי שהטיפול מהווה מסגרת העשויה לאפשר התנתקות לפרקים, ולתת מענה לצורך האנושי בנטילת פסק זמן והקדשתו לשהייה בחברת העצמי והאחר. שהייה זו מקבלת גוון שונה, כאשר האחר מרשה לעצמו להיות נוכח כסובייקט כולל, להשפיע ולהיות מושפע מהמפגש הבינאישי. גישה זו של המטפל מתאפשרת הודות להתפתחות מושג ההעברה הנגדית כפי שתוארה לעיל.

 

סיכום

התפתחות המושג משקפת תמורות משמעותיות וחשובות. העברה נגדית נחשבת כמנבאת תוצאות, כשמטופלים המתחבבים על המטפל נוטים להפיק מהתהליך הטיפולי יותר (Truant, 1999). לקביעה זו חשיבות רבה, מכיוון שהיא מקשרת אותנו חזרה אל מטרת העשייה הטיפולית. הקצנה של  התפיסה העכשווית של המושג עלולה להביא למציאות בה מטפלים, מודרכים ומדריכים עסוקים בבחינת רגשותיהם, התנהגויותיהם ומניעיהם, במידה המרחיקה לכת עד כדי התנתקות מהמטופל ומצרכיו. מציאות שכזו עלולה להפוך לחלום בלהות עבור מטופלים. יש לזכור עם כן, שהלגיטימציה לחקור את עצמנו נובעת ממטרות הטיפול, ולודא שחקירה זו נעשית בשירות המטופל, תוך המנעות ממצבים בהם היא באה על חשבונו. 

 

בבליוגרפיה

        ·           ברמן, ע. (1986). העברה והעברה נגדית כתהליך בינאישי כולל. שיחות, 5(1).

        ·           ברמן, ע. (1997). הדדיות ואינטרסוביקטיביות במפגש הטיפולי: הרקע ההיסטורי של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. שיחות, 11(3).

        ·           גיי, פ. (1993). פרויד. פרשת חיים לזמננו. תל אביב: דביר.

        ·           ויניקוט, ד.ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

        ·           מור, ב. (1999). 'העצמי הנחנק'  השפעות של התרבות הפוסט-מודרנית על נפש הפרט. שיחות, 14(1).

        ·           מקדוגל, ג'. (1999). תיאטרוני הנפש. אמת ואשליה על הבמה הפסיכואנליטית. תל אביב: דביר.

        ·           קייסמנט, פ. (1988). ללמוד מן המטופל. תל אביב: דביר.

        ·           קייסמנט, פ. (1995). להוסיף וללמוד מן המטופל. תל אביב: דביר.

 

·                      Aronson, M.J. (1986). Transference and countertransference in the treatment of difficult character disorders. In Meyers, H.C. (Ed.). Between analyst and patient. The Analytic Press.

·                      Bacal, H.A. (1998). Optimal responsiveness and the therapeutic process. In Bacal, H.A. (Ed.). Optimal responsiveness: How therapists heal their patients. Jason Aronson Inc.   

·                      Bacal, H.A. & Thomson, P.G. (1998). Optimal responsiveness and the therapist’s reaction to the patient unresponsiveness. In Bacal, H.A. (Ed.). Optimal responsiveness: How therapists heal their patients. Jason Aronson Inc.  

·                      Dehing, J. (1992). The therapist’s interventions in Jungian analysis. Journal of Analytical psychology, 37, 29-47.

·                      Epstein, L. (1993). Countertransference with borderline patients. In Countertransference. The therapist contribution to the therapeutic situation. Jason Aronson Inc.

·                      Epstein, L. & Feiner, A.H. (1993). Countertransference. The therapist contribution to the therapeutic situation. Jason Aronson Inc.

·                      Etchengorer, R.H. (1991). The fundamentals of psychoanalytic technique. Karnac Books, N.Y.

·                      Gelso, C.J., Fassinger, R.E., Gomez, M.J. & Latt, M.G. (1995). Countertransference reactions to lesbiam clients: The role of homophobia, counselor gender and countertransference management. Journal of couneling psychology, 42, 356-364.

·                      Hayes, J.A. & Gelso, C.J. (1991). Effects of therapist-trainees’ anxiety and empathy on countertransference behavior. Journal of clinical psychology, 47, 284-290.

·                      Hayes, J.A., McCracken, J.E., McClanahan, M.K., Harp, J.S., Carozzoni, P. & Hill, C.E. (1998). Therapist perspectives on countertransference: Qualitative data in search of a theory. Journal of counseling psychology, 45(4), 468-482. 

·                      Issacharoff, A. & Hunt, W. (1993). In Countertransference. The therapist contribution to the therapeutic situation. Jason Aronson Inc.

·                      Kernberg, O.F. (1986). Countertransference, transference regression and the incapacity to depend. In Meyers, H.C. (Ed.). Between analyst and patient. The Analytic Press. 

·                      Latts, M.G. & Gelso, C.J. (1995). Countertransference behavior and management with survivors of sexual assult. Psychotherapy, 32, 405-415.

·                      Meyers, H.C. (1986). Between analyst and patient. The Analytic Press.

·                      Meyers, H.C. (1986). Analytic work by and with women: The complexity and the challenge. In Meyers, H.C. (Ed.). Between analyst and patient. The Analytic Press. 

·                      Stein, M.H. (1986). Acting-Out transference and countertransference: Technical considerations. In Meyers, H.C. (Ed.). Between analyst and patient. The Analytic Press. 

·                      Steiner-Adir, C. (1991). New maps of development, new models of therapy: the psychology of women and the treatment of eating disorder. In C.L. Johnson (Ed.) Psychodynamic treatment of anorexia nervosa and bulimia. The Guilford Press. 

·                      Truant, G.S. (1999). Assessment of sutability for psychotherapy. American journal of psychotherapy, 53(1), 17-34.

·                      Wooley, S.C. (1991). Uses of countertransference in the treatment of Eating disorders: A gender perspective. In C.L. Johnson (Ed.) Psychodynamic treatment of anorexia nervosa and bulimia. The Guilford Press.

אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין