אתר הבית של אביטל מרמלשטיין.  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, קלינאית טראומה ומדריכה


פסיכותרפיה, טיפול נפשי, הדרכת אנשי מקצוע וצוותים טיפוליים 

054-7417174        avital.mer@gmail.com    כפר סבא

© אביטל מרמלשטיין
 

אוי לבושה ואבוי לזוועה
 

בושה הינה רגש משני. משמעות הדבר הינה שרגש הבושה מחייב התפתחות של עצמי בעל מודעות, המסוגל להתבונן על מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו ולהעריכם. בושה מתעוררת כשאדם נכשל לחיות את חייו בהתאם לאידיאלים שלו או להיבטים אחרים של הגרעין הפנימי שלו.


'If I can make it there, I'll make it anywhere'  שרה סיסי, אחותו של ברנדון ביצוע מצמרר, הנשמע כקינה יותר מאשר שיר, ל'ניו יורק ניו יורק' המפורסם. בעוד ששירתה, המהווה מעין 'קינת בושה' של עצמי שמאמציו לממש את עצמו כשלו, מאפשרת לסיסי ביטוי לגיטימי של ההצפה הרגשית הכרונית בה היא שרויה, הרי שאת ברנדון, המאזין לה, היא מצליחה לשלוף מעבר לחומת הניתוק וההרחקה שבתוכה הוא חי את חייו ולגרום לו להזיל דמעה. אולי גם על אחותו, שאינה מתעתדת להצליח בניו יורק (ואולי אף בשום מקום?) כפי ששניהם יודעים, אולם ודאי גם על עצמו, על בושתו של מי שיודע שלמרות התפקיד המכובד, השכר הראוי והדירה המפוארת, גם הוא לא ממש הצליח בניו יורק, במובן העמוק והפנימי של המילה.

מרגע זה והלאה, מסכתו של ברנדון קורסת ותחת היפיוף המלוטש ומוקפד המראה שאנו פוגשים בתחילת הסרט, מופיע ברנדון אחר, שפצעיו וצלקותיו מתגלים, שיערו מדבלל ונזקי הזמן והפגיעות שחווה נחרטים וניכרים בו. 

מה הביא לחוויית הכשל הכרונית ולתחושת הבושה העמוקה של האחים? אמירה מעורפלת לגבי הסיבה מופיעה לקראת סיום הסרט בדבריה של סיסי (שתורגמו לעברית באופן שגוי, למרבה הצער): 'אנחנו לא אנשים רעים. אנחנו באים ממקום רע'. באמירה זו היא מנכיחה את תרומתה החשובה והקריטית של הסביבה להתפתחות העצמי. 

הפנים והעוצמות המסוימים שאותו מקום רע לבש נותרים עלומים, פתוחים להשערת הצופה. ואולם, נראה ששקיעה לתוך תסריטים אפשריים שימלאו את החלל התודעתי, מסיטים מהעיקר. והעיקר בסרט, להבנתי, אינו ניתוח הגיוני של הנסיבות שהביאו את האחים למצבם, אלא החוויה הרגשית שהם שרויים בה: עומק הבור, רמת אפלוליותו, עוצמות הכאב, הניתוק, הניכור והבדידות. כל אלה ועוד מרכיבים את ההוויה הממלכדת של אדם בשברו.

סיבה נוספת לכך שהנסיבות שהובילו לשברים העצומים בעצמיים של סיסי וברנדון אינן מעניינות ניתן למצוא בהתפתחות שעברה הפסיכואנליזה עם השנים. בעוד שפרויד, אבי הפסיכואנליזה, הציב את המודעות כמטרת הטיפול ואת הפיכת הלא מודע למודע כתהליך המרפא, הרי שגישות עכשוויות שמות במוקד את החוויה וההוויה, מתוך הכרה בכך שנדרש משהו מעבר לידיעה על מנת לאחות את השבר, לחולל שינוי ולהשיב את העצמי הפגוע למסלול התפתחותו שהוסט בעקבות נסיבות טרגיות.

בניגוד לדעה הרווחת, בושה אינו סרט על התמכרות, על מיניות או על התמכרות למין. זהו סרט על שברו של אדם. שברם של שניים. כל היתר הינם תוצרי משנה של החוויה הנוראה הזו.