האוהל האדום – התיאטרון הערבי-עברי

 

"זמן כה רב היינו אבודות זו לזו. 

לשמי אין כל משמעות בשבילכן. זכרוני נהפך לאבק.
זו אינה אשמתכן, או אשמתי. השרשרת המחברת אם לבתה נותצה, ומלה על כך גונבה לאוזנם של האנשים. ולהם לא היתה כל דרך לדעת. וכך הפכתי אני להערת שוליים; סיפורי הוא אפיזודה חפוזה בין ההיסטוריה הידועה היטב של אבי, יעקב, לבין דברי הימים המהוללים של אחי, יוסף. בפעמים הנדירות שבהן הוזכרתי, היה זה כקורבן. סמוך לתחילת הספר הקדוש שלכן, יש פסוק המרמז על כך שנאנסתי, והמשכו במעשייה עקובה מדם המתארת כיצד ננקם כבודי האבוד."
                                                                                                                                                        
מילים אלו, הפותחות את ספרה של אניטה דיאמנט, מהוות גם את מונולוג הפתיחה של ההצגה המבוססת על הספר. אם הספר מציע פרשנות מקורית לחלק מספורי בראשית, הרי שההצגה, ככל הצגה המבוססת על ספר, מציעה למעשה פרשנות על פרשנות. ברוח דברים אלו, מחשבותיי שלי לגבי ההצגה הינן כמובן בגדר פרשנות מדור שלישי.

ההצגה מתחילה במפגש בין יעקב ורחל. במפגש, המתרחש ליד הבאר, ניתן לראות את ראשיתם של שני סוגים של מפגשים שמלווים את ההצגה: האחד, המפגש בין אדמה למים, שניים מארבעת היסודות. ברמה הפיזית והויזואלית, שני חומרים אלו מוסיפים לנזול ולהישפך במהלך ההצגה במגוון אופנים יצירתיים. ברמה המטפורית, ניתן לראות את השילוב בין מניעים רגשיים, המיוצגים על ידי המים, לבין שיקולים רציונאליים המיוצגים על ידי האדמה. מתח נוסף המאפיין יסודות אלה הוא בין זרימה, שינוי והתפתחות לבין קרקוע וצורך בתחושות ביטחון ושייכות, רצף שגיבורי ההצגה נעים על פניו לאורכה.

הסוג השני של המפגשים שמקורו במפגש בין רחל ויעקב הינו המפגש הבינאישי, על שלל גווניו והרחבותיו – החל ממפגש בין פרטים, דרך מפגש בין קבוצות (משפחות, מינים, עמים) וכלה במפגש בין אופנויות שונות של חשיבה ואמונה.

בהיבט החוויתי, לאורך ההצגה חשתי כנעה בין שתי חוויות עוצמתיות ומנוגדות: סצנות רבות גרמו לי לחוש עטופה בחיבוק אמהי בתוך חגיגה מרגשת, מסעירה ובלתי נדלית של נשיות, תוך התענגות על הקסם, האחווה והתבונה הטמונות בה. ברגעים אחרים, חשתי טלטלה עזה כתוצאה ממה שנחווה על ידי כאגרוף חזק וישיר בבטן נוכח קריסת העוצמה הזו למול הדיכוי הפטריאכלי.  

ואם נחזור מהרמה החברתית-פוליטית לרמת הפרט – כלומר לדינה, נדמה לי שיותר מכל מדובר במאבקה של ילדה-נערה-אשה להיות מובנת 'מבפנים', על החוויות וההוויה הסובייקטיביות שלה, ולהשתחרר מכבלי המבט החיצוני והמרוחק והסטיגמה הנלווית לו בשל תפיסתה כקורבן. אם רק נאות להקשיב לחוויותיה ולזיכרונותיה של מי שתפקידה בספר המקורי, 'הספר הקדוש לכם' כדבריה, תומצת לפסקה בודדה, נגלה אשה במלוא מובן המילה שהצגתה כקורבן עושה לה עוול רב.

היכולת להתמסר לתנועה בין החוויות הרגשיות המנוגדות כמו גם הסקרנות להיכרות עם דינה ועם סיפורה נובעים לא רק מהזווית המקורית והמעניינת של הסיפור, אלא גם הודות להעמדה של ההצגה: החל מהחוויה האינטימית של קהל מצומצם כשהשחקנים יוצאים ממנו ואליו, דרך האווירה האותנטית המשתקפת בעיצוב הבמה והתלבושות וכלה בשילוב הייחודי של המוזיקה המלווה את ההצגה.
וחשוב לא פחות – כל זה מוצג על ידי חבורת שחקנים שנראים כחיים את האווירה והתכנים ומאפשרים להם לעבור דרכם על מנת לגעת בקהל ולרגש אותו.