עם שוך הסערה

בתפר שבין 100 ל 500 מ׳ מהבית נתקלתי ביפיופה הזו:) תפר שמחזיק את השאלה איך נכון להתנהל עם שוך הסערה. במצב העדין, השברירי הזה בו נוצרה אמנם רגיעה, ויחד עם זאת, תנאי האקלים מותירים אותנו חשופים עדיין להתפרצות נוספת, נוחים להתלקחות שניה.

תפר שמחזיק את המשימה המורכבת של לקום מחדש ולהתחיל שוב ללכת, תוך שמירה על היציבות והבטיחות שהושגו. תפר שכשאני חושבת עליו לעומק אני נוכחת שברמת הפרט, הייתי שם פעמים רבות, בין אם בחיי הפרטיים ובין אם בליווי של א/נשים רבים שנקלעו לתוך סערה בעולמם הפנימי ובחייהם. תפר שמזכיר שהמשימה הזו של לקום וללכת מחדש לאחר נפילה כואבת שדורשת תקופה של מגבלות והימנעויות לצורך התאוששות והתיצבות היא לא רק אפשרית אם כי חיונית וחשובה מאחר והיא עצמה חלק מההחלמה. תפר שדורש המון סבלנות, איפוק ואורך נשימה, תוך שאנחנו מזכירים לעצמנו שחוסן נבנה בנחישות ובהדרגתיות, צעד אחר צעד, על מנת שיוכל להחזיק בעתות משבר ונוכח התדפקותן של סערות נוספות על דלתנו. תפר שאם נחזור מרמת הפרט לאתגר החברתי העומד לפנינו, אך סמלי הוא שהתרחשותו קרובה כל כך ליום העצמאות. יום שמבקש מאיתנו השנה לגלות אחריות, סולידריות ואחווה תוך שאנחנו חורגים ממפגני ראוה וחגיגות לעבר הוקרה של אחדותנו דווקא סביב משבר ומגלים נכונות לקחת אחריות זה על בריאותו ושלומותו של זו ולהיפך.