פוסט פוסט עצמאות

אחרי שהצלילים האחרונים של החגיגות נדמו, ועם החזרה לשגרה, אפשר להניח לאתוס הלאומי ולטקסים השגורים, ולפנות מקום להתבוננות מחודשת על מושג העצמאות.

מהי אותה עצמאות נשגבת? האם היא עדיין יקרת ערך, בגדר ערך עליון ממש, גם בתקופה הנוכחית? האם היא מציאותית? האם לה אנחנו זקוקים? ציפור היושבת על הענף סומכת אמנם על כנפיה. ויחד עם זאת, לא נוכל להתכחש לזיקתה לענף, ובאמצעותו - לגזע העץ לכל אורכו, לשורשיו, ולמי שדואג לכך שסביבתו של העץ לא תחסר דבר מן התנאים הדרושים להמשך התקיימותו.

ואפשר עוד ועוד להמשיך את השרשרת, כי כולנו רקמה חיה אחת.

ומי שמנסה לחיות את חייו כיחידה עצמאית, תוך התכחשות לזיקה המובנית בעצם הקיום האנושי דינו בידוד ומוות נפשי.

כי אין לו, לאדם, קיום פסיכולוגי, מבלי שהוא מאפשר לדברים לעבור דרכו: בין אם מדובר בחומר, בסמלים ובייצוגים או במחשבות, ברעיונות וברגשות.

כי לא יתכנו חיים נפשיים, ללא אחר להתיחס אליו: אחר שיראה, שיבין, שיתקף, שיתמוך, שיעודד, שישים גבול, שיציב מראה, שידרוש, שיצפה, שיהווה מקור להשראה ועוד... ואף הפסיכואנליזה בהתפתחותה עשתה את התנועה מדגש על עצמאות, תחרותיות, גמילות ופרידות לעבר הכרה בטבעו הקונטקסטואלי של הקיום ובזיקה לאחר כתנאי קריטי להתפתחות ולהמשכיות. וכך, מזה מספר עשורים מייצרת היא תשובות שונות בנוגע למקורות הסבל האנושי, למהותה של בריאות נפשית ולמטרותיו של טיפול נפשי.

יום העצמאות האחרון גרם לי לתהות אם לא הגיע הזמן להכיר בטבעה של הקונטקסטואליות גם ברמת המקרו, ולעשות את אותה תנועה מעמדה המקדשת את העצמאות והנפרדות לכזו הלוקחת בחשבון את זיקתנו לאחר גם כאומה.

זאת, מבלי לבטל בהכרח את גודל האירוע ההיסטורי שארע לפני 70 שנה, עת הוכרזה עצמאותה של מדינה - עצמאות שהיתה אז חיונית להישרדותו והמשכיותו של עם פוסט טראומטי, אלא מתוך הכרה במציאות המשתנה וברוח התקופה ועדכון של ערכים ומטרות שישרתו אותנו טוב יותר בהמשך התפתחותנו הנטועה בסביבה.

#עצמאות #זיקה #טיפולנפשי