לצד החגיגיות שביום העצמאות ככלל, ונוכח הרגשות המעורבים שהוא מעלה השנה בפרט, היום הזה מזמן גם אפשרות להניח לאתוס הלאומי ולטקסים השגורים, ולפנות מקום להתבוננות מחודשת על מושג העצמאות.
מהי אותה עצמאות נשגבת? האם היא עדיין יקרת ערך, בגדר ערך עליון ממש, גם בתקופה הנוכחית? האם היא מציאותית? האם לה אנחנו זקוקים? ציפור היושבת על הענף סומכת אמנם על כנפיה. ויחד עם זאת, לא נוכל להתכחש לזיקתה לענף, ובאמצעותו - לגזע העץ לכל אורכו, לשורשיו, ולמי שדואג לכך שסביבתו של העץ לא תחסר דבר מן התנאים הדרושים להמשך התקיימותו.
ואפשר עוד ועוד להמשיך את השרשרת, כי כולנו רקמה חיה אחת.
ומי שמנסה לחיות את חייו כיחידה עצמאית, תוך התכחשות לזיקה המובנית בעצם הקיום האנושי דינו בידוד ומוות נפשי.
כי אין לו, לאדם, קיום פסיכולוגי, מבלי שהוא מאפשר לדברים לעבור דרכו: בין אם מדובר בחומר, בסמלים ובייצוגים או במחשבות, ברעיונות וברגשות.
כי לא יתכנו חיים נפשיים, ללא אחר להתיחס אליו: אחר שיראה, שיבין, שיתקף, שיתמוך, שיעודד, שישים גבול, שיציב מראה, שידרוש, שיצפה, שיהווה מקור להשראה ועוד... ואף הפסיכואנליזה בהתפתחותה עשתה את התנועה מדגש על עצמאות, תחרותיות, גמילות ופרידות לעבר הכרה בטבעו הקונטקסטואלי של הקיום ובזיקה לאחר כתנאי קריטי להתפתחות ולהמשכיות. וכך, מזה מספר עשורים מייצרת היא תשובות שונות בנוגע למקורות הסבל האנושי, למהותה של בריאות נפשית ולמטרותיו של טיפול נפשי.
ימי העצמאות האחרונים גורמים לי לתהות אם לא הגיע הזמן להכיר בטבעה של הקונטקסטואליות גם ברמת המקרו, ולעשות את אותה תנועה מעמדה המקדשת את העצמאות והנפרדות לכזו הלוקחת בחשבון את זיקתנו לאחר גם כאומה.
זאת, מבלי לבטל בהכרח את גודל האירוע ההיסטורי שארע לפני עשרות שנים, עת הוכרזה עצמאותה של מדינה - עצמאות שהיתה אז חיונית להישרדותו והמשכיותו של עם פוסט טראומטי, אלא מתוך הכרה במציאות המשתנה וברוח התקופה ועדכון של ערכים ומטרות שישרתו אותנו טוב יותר בהמשך התפתחותנו הנטועה בסביבה.
תנועה זו היא תנועה המהדהדת לא רק את התפתחות הפסיכואנליזה, אלא גם תהליכי החלמה ושיקום של הפרט הפוסט טראומטי כתוצאה מטראומה שמקורה במעשי ידי אדם. מי שנכווה באופן חמור מאחר אשר עליו סמך ובו היה תלוי, מובנת נטייתו להסתגר ולהשתבלל במטרה להפוך ליחידה אוטונומית סגורה, המספקת בעצמה את כל צרכיה ממניע הגנתי הכרחי. יחד עם זאת, אי אפשר להחלים מפוסט טראומה על רקע זה מבלי למצוא את הדרך לכונן מחדש אמון באדם ובעולם וללמוד לקבל, להעזר ולהישען, לפחות על חלקו ובמידה.
אז אולי הגיע גם זמנה של המדינה להחלץ מעברה הטראומטי, להכיר בכך שגם היא אינה יכולה להתקיים כישות עצמאית בואקום, ולפתח תפיסות עדכניות, מיטיבות ומקדמות בנוגע להתמקמותה בהקשר של הזמן והמקום בהם נטועה.