על כל ילדה שנפגעת יש מישהו שלא רואה

בתחילת השבוע נפתח מחזור חדש של קורס אותו אני מלמדת מזה מספר שנים ועוסק בטיפול בנפגעות ובנפגעי טראומה מינית. הנושא עמו אני נוהגת לפתוח את הקורס הינו ההקשר החברתי והפוליטי של חקר הטראומה. טראומה שהינה תוצאה של מעשי אדם לעולם מתרחשת בתוך הקשר של שדה בינאישי. השדה הבינאישי כולל לא רק את התוקף ואת הנפגעת, אלא גם ישות שלישית, שמורכבת מפרט או פרטים אחרים - העד או העדים. כלומר, בכל פעם שילדה או נערה, ילד או נער, נפגעים, יש מישהו שעיניו עצומות.

על העמדה המורכבת של העדים היטיבה לכתוב ג׳ודי הרמן בספרה ׳טראומה והחלמה: ״כאשר מדובר באסונות טבע או ב 'אצבע אלוהים', אין הם מתקשים לרכוש אהדה לנפגעים. אבל כאשר האירועים הטראומטיים הם מעשה ידי אדם, נקלעים העדים לעימות בין התוקף לקורבנו. מבחינה מוסרית אי אפשר להישאר שווה נפש בקונפליקט הזה. העומד מן הצד נאלץ לנקוט עמדה. גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מהצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זאת, מבקש מהעומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה״.

וכך סוקר השיעור הנדון את הקשר בין מצבם של נפגעות ונפגעי טראומה מינית וההתייחסות אליהם לבין הסכמתה של החברה לשאת עימם את משא הכאב, לפעול ולהתערב בשמם ולמענם. זאת הוא עושה החל מפרויד שהמיר את תיאוריית הפיתוי שלו – על פיה המקור של הנוירוזות של מטופליו הינו בניצול מיני בילדות, לתיאוריית הפנטזיה, הגורסת שתיאורי המטופלות הינן פרי דמיונן ומאווייהן, וכלה בתנועה הפמיניסטית שהעלתה מחדש לתודעה החברתית את הזוועות שעוברים נשים וילדים בחייהן הפרטיים.

ובעוד התמימה שבי מייחלת כבכל שנה לשנה שקטה, מכאיבה פחות, עם מגע פחות עם הרוע האנושי, המציאותית שבי כבר יודעת שהמציאות תשוב ותזכיר לי עד כמה התכנים חיים, רלוונטים וממשים. והנה היום זה קרה: ״אם חשודה שסרסרה בבתה בת ה 15״ זעקו כותרות החדשות.

״התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מהתודעה״. זהו המשפט בו פותחת הרמן את הקדמתה לספרה ׳טראומה והחלמה׳. רבים ומגוונים התמרונים הנפשיים שכולנו עושים על מנת לסלק מעשי זוועה מהתודעה: לא לראות הינה דרך לסלק מעשי זוועה מהתודעה. לראות ולהתעלם הינה דרך לסלק מעשי זוועה מהתודעה. להאשים את הקורבן הינה דרך לסלק מעשי זוועה מהתודעה. וגם לעצב תודעה באמצעות שפה המפחיתה את עוצמת המעשים ואת חומרתם הינה לסלק מעשי זוועה מהתודעה.

בין הכתבות הרבות שנכתבו בנושא, בלטה כתבתם של ברהנו טגניה ואור רביד ב N12 שחזרה והזכירה מספר לא מבוטל של פעמים את הביטוי ׳שירותי המין שהעניקה הנערה׳ כאילו מדובר בשירותי שמרטפות או שיעורים פרטיים כדרך לגיטימית להתפרנס בגיל זה. הנערה לא ׳העניקה שירותי מין׳. הנערה נוצלה מינית/ נאנסה/ אולצה לקיים יחסי מין בכפייה. השימוש בביטוי ׳העניקה שירותי מין׳ מהווה דוגמה מצויינת למנגנונים הלא מודעים שאנחנו מפעילים כדי לסלק את מעשי הזוועה או לפחות לצמצמם, במקרה הזה אני מניחה, גם עבור הכתבים עצמם וגם עבור קהל קוראיהם.

הבעיה היא שהתמרונים התודעתיים שאנחנו עושים כדי להגן על עצמנו ועל הסובבים, מחמירים את פגיעתם של הנפגעות והנפגעים, הנדרשים כעת להתמודד לא רק עם מעשי הזוועה החרוטים בנפשם ובגופם אלא גם עם תגובותיה של החברה. תגובות מאשימות, מפחיתות בערך המעשים, ומבודדות - ובכך יוצרות אקלים שהינו הפוך במאפייניו לזה לו הם זקוקים על מנת להחלים ולשקם את חייהם.

התופעה הזו של עצימת עיניים וסילוק מעשי הזוועה מהתודעה היא תגובה אנושית אוניברסלית. כמה מבהיל היה לגלות את המופע שלה היום גם בעצמי. בצהרי היום שיתפתי בכעס ובתסכול שלי נוכח קריאת הכתבה באחד מהפורומים המקצועיים בהם אני חברה. חבר ועמית ייעץ לי לכתוב על כך לעיתון. תגובתי הראשונה, אינסטינקטיבית ממש היתה התנגדות: חשתי עייפות, זרם המחשבות שלי כוון ליום העמוס והארוך שאני רק באמצעו, לשעה המוקדמת בה עלי להשכים קום מחר... שבריר שניה אחרי זה התעשתי. נזכרתי בנפגעת גילוי העריות הראשונה שפגשתי לפני כעשרים שנה, ואיתה, בהתחייבותי להילחם נגד הנטייה האנושית הנוראית הזו לעצום עיניים ולסלק את מעשי הזוועה מהתודעה.

בתמונה: פסל של ניקי דה סן פאל. המוכנים שלא להסב את המבט ודאי יראו בתחתיתו נערה רמוסה.