עדיין מוקדם אבל כבר מאוד חשוך בעירי הקטנה. תנועה רבה בכבישיה. על סיפו של מעבר חציה עומד איש מבוגר, קשה יום, עם אופניים עמוסות בארגזי מצרכים. מכונית אחר מכונית חולפות על פניו, כולם מתעלמים, ודאי ממהרים, מעריכים על פי מראהו ואופניו שחציית הכביש על ידו תתארך, בעוד הם עצמם חולפים בשניה. שניה לשניה מצטרפת, אף אחד לא עוצר. והוא - עומד בסבלנות, מחכה שמישהו יראה אותו. אני עוצרת. אמנם גם אחרי נסיעה שהתארכה בכבישים עמוסים, אבל אחרי שהוזנתי בכל מה שאני זקוקה לו היום, אפילו נהנית מ׳זמן אוטו׳ שמאפשר לי מעבר הדרגתי בין פנים לחוץ, בין ההתמסרות לחסדי היקום לרשימת המטלות והריצות. מתבוננת בו כשהוא מתחיל את מסעו לעברו השני של הכביש. גופו שחוח, צעדיו כבדים. לאחר שלושה צעדים שאורכים כברת זמן, הוא עוצר. מסתובב, וכשכל גופו מוטה כלפיי, מחייך ומפריח לעברי נשיקה.
חיוך. צמרמורת. כי כולנו רקמה אנושית אחת.