שבוע אחר שבוע היא מספרת לי כמה קשה לה במקום עבודתה; מתארת תובענות אין קץ מצד המנהלת והעדר הערכה, תמיכה ונראות אף בעיני המדריכה.
שבוע אחר שבוע היא יושבת מולי מכווצת, משפילה מבט, בוכה. בוכה ושואלת איך תוכל להוות מצע מעצים לאוכלוסיה עמה עובדת בסביבה בה היא עצמה מצויה תחת תהליכים מאסיביים של צמצום ומחיקה.
שבוע אחר שבוע אני תוהה למה היא זקוקה ממני על מנת לחלץ את עצמה מהתופת ומהטראומה המצטברת המצלקת את גופה ואת נפשה.
היום התישבה מולי שוב. אותה אישה מוכרת אבל שונה. בגו זקוף ובעיניים נוצצות סיפרה לי על מתנת החג שהעניקה לעצמה: מכתב פיטורים. ואם לדייק - שני מכתבי פיטורים נכתבו על ידה. האחד - רשמי, ממוען למנהלת. השני - לעצמה.
׳לעצמך?׳ הסתקרנתי. ׳כן׳, השיבה ופירטה: ׳כתבתי מכתב פיטורים לכל אותם דפוסים משעבדים, מחשבות מגבילות, אמונות מעכבות. ורק כשסיימתי אותו, הצלחתי לכתוב את המכתב הרשמי - זה שדיימנתי את עצמי כותבת מזה חודשים׳.
בעודי מקשיבה לה, עלתה בעיני רוחי דמותה העתידית: אישה בשלה, בטוחה בעצמה, מסבה לשולחן החג כשהיא מוקפת הן במשפחת המקור והן בתא המשפחתי הגרעיני שהיא עוד עתידה לבנות לעצמה. לרגעים מספר ממש יכולתי לשמוע אותה מספרת את יציאת מצרים הפרטית שלה.
כששיתפתי אותה בחזוני היא חייכה ושאלה אם אוכל לכתוב את ההגדה הזאת עבורה. ׳שתדע, כל אישה ובת, למה היא ראויה׳. ׳ואם׳, כך הוסיפה, ׳סיפורי יקצר ולו את מסעה של אישה אחת לפחות מארבעים שנה - דייני׳.